_x000D_
בשורת הקמתו הקרובה של המשכן הלהיבה את העם, ויצר העשייה ניעור בליבו. והנה, רגע לפני פתיחת מסע ההתרמה, בטרם ביצוע התכנית הגדולה – הושמעו המילים הללו:
"אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם… ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם" (שמות ל"א, י"ג-ט"ו).
אין באזהרה זו כל חדש. אנו מכירים אותה היטב עוד מעשרת הדברות. שם נחקקה לנצח על לוחות האבן, שם כבר נדרש העם לשמור את השבת כראוי, על פרטיה ודקדוקיה.
ואם כך, מתבקשת מאליה השאלה: "מדוע ציווה עליה גם כאן עם מלאכת המשכן"?
התורה חששה שמא לא קלטו בני ישראל במעמד הר סיני את מובנה המדוייק של השבת, אולי טועים הם בהבנת עומק מהותה ומשמעותה. ואם תתגלה טעות זו עתה, בעת בניית המשכן, עלולה היא להיות גורלית ולהוביל לאסון.
מטרת השבת להשריש בקרבנו את האמונה באלוקים. זו גם מגמת המשכן. ואם כן, עלול העם, לדעת האברבנאל, לחשוב כי בכוח המשכן להחליף את מוסד השבת, לפחות בעת בנייתו. המחליטים עלולים להחליט, שבעת כזאת נדחה הכל מפני המשימה הלאומית הגדולה של בניית המשכן. גם – מנוחת השבת. גיוס כל המשאבים, הפיזיים והרוחניים, הוא צו השעה. גיוס הכולל בנוסף לאמצעים החומריים גם הקדשת כל הידיים הדרושות וכל ימי העבודה הנחוצים.
מפני "צו שעה" זה מזהירה התורה באמרה: בנו את המשכן במלוא ההתלהבות והמסירות, אך ביום השבת אל תבנוהו!
ובאמת מדוע?
שכן בעת בניית המשכן, כששבתו בני ישראל בשבת ממלאכת העשייה החשובה, הם גילו את סוד השבת. באמצעות שמירת שבתות אלו במדבר, נשתל ונשמר לעד גרעין החרות בלבו של כל בן ישראל. חרות מלאה, כמובן, גם מדחפיו שלו.
תקיפותה של הפרשה, האוסרת עליהם בתכלית את ניצולו הזמני של יום המנוחה, חשפה לעיניהם את המימד הנכון של יום זה. יום, שהוא המשכן הפרטי של כל אדם. משכן ומקדש בזמן, בעוד אוהל מועד הוא משכן במקום – במרחב. והאדם הלא נע בעולמו בתוך שני ממדים אלו – הזמן (ההוויה) והמקום (המרחב).
חובת שמירת השבת בפרשתנו נוסחה במיוחד בהתאם לשעה זו. במילותיה נוצקה התשובה הנאותה לביצועיזם, הרואה בעשייה החומרית חזות הכל:
"ושמרו בני ישראל את השבת… לעשות את השבת" (שם).
ללמדנו, שהשבת הינה עשייה. עשייה, שאינה נופלת מעשיית המשכן ואף עולה עליה. שכן העשייה והיצירה במקום ובמרחב היא מחוצה לנו. אולם העשייה, היצירה והפעולה בזמן היא בתוכנו, בפנימיותנו, היא יוצרת אדם, את נשמתו.