את עשרת הדיברות שמע העם כולו מפי האלוקים, כאשר ניצב העם למרגלות ההר העשן "כעשן הכבשן" (שם י"ט, י"ח). עשרת דיברות אלו כוללים בכת"ר (620) אותיותיהם את 613 מצוות התורה, בתוספת שבע המצוות שחידשו חכמים בכוח הסמכות ששאבו מן התורה.

הדיבר הראשון והדיבר האחרון דומים במהותם. הראשון "אנוכי ה' אלוקיך" כמו האחרון "לא תחמוד", אינן מצוות מעשיות המחייבות את האדם לעשייה כלשהי. הן מצוות רעיוניות המכוונות ללב. הראשונה קוראת ליחס נכון כלפי העולם, ואילו האחרונה – מדריכה אותו בסבך ההתייחסות הנפשית כלפי כל אשר לזולת. שמונה הדיברות הקבועים ביניהם, הינם צווים מעשיים הדורשים מהאדם לפעול בהתאם להם, או להימנע מפעולה כאשר היא שלילית.

עשרת הדיברות היו חרותים על שני לוחות אבן. הלוח הראשון כלל את המצוות שבין אדם למקום, ואילו על הלוח השני נחקקו המצוות שבין אדם לחברו. במינוח מודרני יותר, הוצמדו זה אל זה מצוות "דתיות" ומצוות "אזרחיות".

כאמור, הלוח הראשון פותח במצווה רעיונית: "אנוכי" – אמונת הלב באלוקים. המצווה האחרונה בלוח זה היא מצווה מעשית מאד, מוחשית מאד, שנלקחה היישר מחיי היום יום: "כבד את אביך ואת אמך".

לעומת זאת, לוח המצוות "האזרחיות" פותח בצו מעשי, ממשי: "לא תרצח", ומסיים ב"לא תחמוד", שהיא פנייה אל רגשותיו הפנימיים של האדם.

"כולם נאמרו בדיבור אחד, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע" (מדרש). להורות וללמד כבר בהתחלה כי אין להפריד בין חיי המעשה ה"חילוניים" לבין עולמו הרוחני והפנימי של האדם. אין "דתי בלב". היהדות אינה רק עניין לבית הכנסת. החיים על כל גילוייהם חייבים לעמוד בשווה בפני כל מה שחרות על הלוחות.

"אנוכי ה' אלוקיך" הוא הדיבר המטיל אלומת אור בהירה אל תוך תוהו מושגי האלילות העתיקה והמודרנית גם יחד. הוא מודיע לשומעיו בניסוח ברור כי העולם אינו תוצאה עיוורת של התנגשויות קוסמיות מקריות. החיים על פני האדמה אינם פרי תאונה. הוא מצהיר באוזני האדם כי יש בורא ליקום, המנהיגו ומכוונו מאחורי פרגוד הטבע וההיסטוריה. יש לעובדת קיומו משמעות.

הנימוק לפנייה הוא: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שם). זוהי פנייה לאומית המזכירה להם חוויה קרובה ביותר שבה התנסה העם. יציאת מצרים הוכיחה בדרך ההתנסות האישית והקיבוצית, עד כמה מתערב אלוקים זה בחייהם, ועד כמה מגלה הוא עניין בעתידם ובאושרם של ברואיו.

מן הדיבר הראשון אל האחרון והמסכם. דיבר זה הוא – המוזר שבדיברות, כי הוא מטיל את צל איסורו על דברים שברגש. אין זה הגיוני, אולי כמעט בלתי אפשרי. "כי איך יהיה אדם, שלא יחמוד דבר יפה בלב, כל מה שהוא נחמד למראה עיניו" (אבן עזרא). החמדה צומחת מעצמה. האדם חסר שליטה עליה. וחסר אמצעים להיאבק כנגדה.

לו היה האיסור מכוון רק נגד הביטוי החיצוני והמעשי של התשוקה, נגד הפעולות שאנו עלולים לעשות בעקבות החמדה – לשים יד, למשל, על בית הידיד או על מכוניתו, כי אז היה הצו מובן, פשוט וברור.

אולם הדברים כוללים מפורשות גם את הרגש המתעורר בלב. כיצד ניתן לצוות עליו "אל תופיע"? הנה כי כן, מצאו כאן הפרשנים את הקשר האמיץ בין הדיבר הראשון לבין הדיבר האחרון שבלוחות, בין המילה "אנוכי" לבין המילים "לא תחמוד".

אין האלוקים מטיל ווטו על החמדה או על התשוקה. תכונה זו טבעית היא ואין לכלוא אותה. אולם הדרישה האלוקית פונה אל האדם שיבחר את נושא תשוקתו. בכוחו להחליט אם לחמוד את כל אשר לרעהו, או לפתוח את תשוקת לבו לכיוון שונה – לשאוף אל ההתעלות, אל נכסי הרוח של קרבת האלוקים.

לא ניתן להשתוקק בעת ובעונה אחת לשני דברים מנוגדים. הלב הוא המחליט אם לבחור בתשוקת החומר או בחמדת הרוחניות.