יסוד הבריאה
האדם – עולם קטן
גוף האדם מקביל לבריאה ולעצמים המצויים בה. כשם שבבריאה מצויים השמים וכל אשר בהם והארץ וכל אשר בה, כך במקביל יש בגוף האדם עולם קטן המכיל את כל מה שברא הקב"ה בעולמו.
נוסף על כך, מצויים בגוף שאר העניינים היסודיים של הבריאה: עץ הדעת טוב ורע, עץ החיים, גן עדן, גיהנום, עולם הבא, אור היום הראשון, עם ישראל, משיח, תורה ועוד.
על ידי התבוננות בגופו יוכל האדם להבין כיצד פועלות המערכות שעליהן מושתתת הבריאה, שהרי בגופו פועלים כל הכוחות הללו בזעיר אנפין. כפי שנאמר: "מבשרי אחזה אלוק" (איוב י"ט, כ"ו).
לא זו בלבד שחלקי גוף האדם מקבילים לחלקי הבריאה, אלא גם הצורה והתוכן של המערכות שבאדם שווים לחלקים המקבילים שבבריאה. כלומר, חלק השמים שבאדם פועל באותה צורה שבה פועל חלק השמים שבבריאה וכן חלק הארץ שבאדם פועל באותה צורה שבה פועל חלק הארץ שבבריאה.
כשם שגוף האדם מקביל לבריאה, כך גם מטרתו וייעודו מקבילים למטרתה וליעודה של הבריאה. לכן, כשם שחיבור השמים והארץ נחשב כתכלית הבריאה, כך גם חיבור שני חלקי גוף האדם – חלק השמים וחלק הארץ, הוא תכלית בריאתו של האדם.
זאת ועוד, האדם הוא תמצית הבריאה כולה. שהרי כשברא הקב"ה את האדם, הוא קרא לכל צבא השמים ולכל צבא הארץ ואמר להם: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א', כ"ו). "נעשה" – כולנו יחד, כלומר, שכל אחד מאיתנו יתן מחלקו, וכולנו יחד ניצור את האדם. ואכן, כאמור, באדם כלולים כל כוחות השמים והארץ בתמצות.
ומעבר לכך. לא זו בלבד שבגוף האדם כלולים כל כוחות הבריאה, אלא שהוא גם מושל עליהם ומנהיגם. כפי שהפסוק ממשיך ואומר: "וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ, ובכל הרמש הרומש על הארץ" (שם). כלומר, האדם ישלוט על הבריאה כולה.
ברית השמים והארץ ושיתוף הפעולה ביניהם, המהווים את יסוד כל הבריאה, מחויבים להיעשות על ידו. לצורך כך תומצתה באדם כל הבריאה, כדי שינהיגה בדרך הרצויה ויביאנה למטרתה – לחיבור השמים והארץ.
למעשה, כל תנועה של האדם מניעה כנגדה את כל הבריאה כולה, ומשום כך, מוטלת עליו אחריות עצומה שכל מעשה ממעשיו ייעשה באופן המועיל לבריאה.
שני חלקי האדם
במקביל לשמים ולארץ, שהם שני חלקי הבריאה הראשיים, גם גוף האדם מחולק לשניים – חלק השמים שבו וחלק הארץ.
שני חלקי האדם הם אדם וחוה. האדם – כנגד חלק השמים, וחוה כנגד חלק הארץ. לכן, חיבור אדם וחוה הוא יסודה, מטרתה ותיקונה של כל הבריאה. על כן, ציווה הקב"ה את האדם מיד עם בריאתו: "פרו ורבו" (בראשית א', כ"ח).
ואמנם, אם היו אדם וחוה מתחברים באופן הראוי, בזמן הראוי ובמקום הראוי, היתה הבריאה הכלולה באדם מגיעה לייעודה – לחיבור שמים וארץ. בכך היתה הבריאה מגיעה למטרתה.
אולם הדבר נעשה בדרך שאינה ראויה, ומשום כך, מלבד מצוות "פרו ורבו", דרך תיקון העולם כוללת עתה פרטים נוספים, והללו צריכים להעשות מתוך קיום תרי"ג מצוות.
כשם שאדם וחוה המתחברים, גורמים שיבואו חיים לעולם ונוצר מהם ולד, כך גם כשהשמים והארץ מתחברים, נמשכים "חיים" לעולם.
"כמות החיים" הבאה לעולם תלויה בגודל וברמת החיבור שבין השמים לארץ. ככל שהעולם עליון יותר, כן גדלה בו מידת החיים המושפעת ממנו.
אלמלא היה אדם הראשון חוטא, היו חייו נמשכים לנצח. שהרי לולא החטא, היה חיבור השמים והארץ מושלם. אולם, כשחטא האדם והפריד את השמים מהארץ, התקצרו חייו, ככתוב: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב', י"ז).
דור המבול בחטאיהם, גרמו ריחוק נוסף של השמים מהארץ. מסיבה זו שוב התקצרו החיים בימיהם. ואכן, לאחר המבול חיו האנשים פחות שנים מאשר קודם לכן.
"כמות החיים" שניתנה לאדם משתנית מזמן לזמן ומאדם לאדם, לפי גודל חיבור השמים והארץ שממנו הוא נוצר.
לעתיד לבוא, שוב יהיה חיבור מוחלט ושלם בין השמים לארץ, ועל כן, לא יסתיימו החיים לעולם.
_x000D_
עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים
עץ הדעת הוא הכלי שעל ידו מחברים את השמים והארץ. משום כך, שמו "עץ הדעת", שהרי "דעת" פירושה חיבור, כפי שכתוב: "והאדם ידע את חוה אשתו" (בראשית ד', א').
"דעת טוב ורע" – פירושו חיבור בין טוב לרע. השמים הם בחינת ה"טוב", משום שהם משפיעים טובה לארץ.
מכיוון שעץ זה הוא המחבר בין השמים לארץ ובו תלוי ייעודה של הבריאה כולה, לכן יש צורך בזהירות גדולה ביותר כשמשתמשים בו.
מאחר שכאמור, כל יסודות הבריאה נמצאים גם בגוף האדם, "עץ הדעת טוב ורע" שבאדם הוא עמוד השדרה, ובו מצויה נקודת החיבור בין ה"שמים" וה"ארץ" שבאדם – אדם וחוה.
בתוככי "עץ הדעת" שבאדם, שהוא עמוד השדרה, נמצא "עץ החיים". מיד לאחר שחיבר עץ ה"דעת" בין האדם וחוה, פועל אחריו גם עץ ה"חיים", ובעקבות כך נמשכים ובאים "חיים" עם יצירת ולד.
גם בתוככי עץ הדעת הכללי שבעולם, המחבר בין השמים לארץ, נמצא עץ החיים הכללי של העולם. ומיד לאחר שעץ הדעת מחבר את השמים והארץ, נמשכים ובאים חיים לעולם.
גן עדן וגיהנום
תכלית הבריאה היא שיתחברו השמים והארץ חיבור מוחלט לכל רוחבם. אולם, בשלב ראשון לא אמורים כל פני השמים להתחבר עם כל פני הארץ, אלא החיבור אמור להיות בנקודה אחת מכלל השמים המחוברת לנקודה אחת מכלל הארץ.
מקום החיבור בארץ נקרא "גן עדן". שם זה נקבע כי משמעות ה"גן" היא שבכל מקום שקיים שפע מהשמים לארץ על ידי גשם – גדל בו גן. ונקרא "עדן", משום שהשפע היורד מהשמים הוא דבר מעודן.
במקביל לכך, גם בגוף האדם, חיבור שני חלקי האדם הוא אינו לכל רוחבם, אלא רק בנקודה אחת. מקום החיבור באדם הוא המקביל ל"גן עדן".
עמוד השדרה הוא עץ הדעת טוב ורע שבאדם, ותפקידו לחבר את השמים והארץ שבאדם ב"גן עדן".
במרכזו של גן עדן המוזכר בתורה, שהוא הגן הכללי של העולם, נמצא עץ הדעת טוב ורע המחבר בין השמים והארץ.
היפוכו של "גן עדן", הוא "גיהנום". "גן עדן" הוא כשיש הכנה ראויה לחיבור, ואילו "גיהנום" הוא כשאין חיבור ביניהם.
המקום נקרא "גיהנום". "גי" הוא עמק שבו צריך להכנס עץ הדעת. "הנם" הוא כמו "חנם" – ריק מתוכן, משום שעץ הדעת אינו פעיל בו, וממילא גם עץ החיים אינו פעיל.
תפקיד אדם הראשון בגן עדן היה לחבר את השמים והארץ על ידי עץ הדעת טוב ורע, ועל ידי כך יושפעו "חיים" מ"עץ החיים". אולם, האדם לא השתמש בעץ הדעת באופן הנכון והראוי וגרם לקלקול בבריאה כולה.
לאחר חטא אדם הראשון קטנה קומת האדם בבריאה, ואין ביכולתו שוב לחבר את השמים והארץ כפי שהיה קודם לכן. אולם, לאחר שיתקיים באדם העונש שניתן לאדם הראשון והוא ימות, תהיה באפשרותו לחזור למצבו של אדם הראשון קודם החטא.
שתי דרכים יש לפניו לאחר מותו – גן עדן וגיהנום. אם הוא מתאים לחיבור השמים והארץ – מקומו בגן עדן, והוא יהיה קשור לחיים הנובעים מכח החיבור. אולם אם לא יתאים לחיבור השמים והארץ, הוא יהיה בגיהנום – גי בלא חיבור ובלא כל "חיים".
עולם הבא
"גן עדן" הוא מקום החיבור בין השמים לארץ. אולם לא די בכך, יש צורך שאכן יימשכו לשם "חיים".
"עולם הבא" הוא מצב שבו נמשכים "חיים" באופן תמידי וללא הפסקה. משום כך, הוא נקרא "עולם הבא", כיון שנמצא בו שפע החיים ללא כל הפסקה, ונמשך לעד.
וכך הוא לשון הרמב"ם:
"הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא, והיא החיים שאין מוות עמהן והטובה שאין עמה רעה. הוא שכתוב בתורה: 'למען ייטב לך והארכת ימים' (דברים כ"ב, ז'). מפי השמועה למדו: 'למען ייטב לך' – לעולם שכולו טוב, 'הארכת ימים' – ליום שכולו ארוך, וזהו העולם הבא".
"שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו, ופרעון הרשעים הוא, שלא יזכו לחיים אלו, אלא יכרתו וימותו. וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו, הוא המת שאינו חי לעולם, אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה" (הלכות תשובה פרק ח', הלכה א').
גם בעולם הבא יש דרגות עולות ברמת החיבור וב"חיים", עד לדרגת "אור היום הראשון".
בתחילת העולם הבא חיבור השמים והארץ הוא רק דרך קו אחד, הוא "עץ הדעת טוב ורע" שדרכו נמשכים חיים לעד.
בשלב גבוה מזה מתחברים כל פני השמים לכל פני הארץ, מאירים ומשפיעים "חיים" על פני כל השמים ועל פני כל הארץ. בזמן זה כל הבריאה כולה תהיה מלאת חיים.
זהו "אור היום הראשון" שהאיר רק בתחילת היום הראשון של הבריאה, ועליו נאמר: "ויאמר אלוקים יהי אור". ומיד באותו יום גנז הקב"ה אור זה לצדיקים לעתיד לבוא, כפי שכתב רש"י על הפסוק: "וירא אלוקים את האור כי טוב" (בראשית א', ד'). שראה שאין אור זה כדאי שישתמשו בו רשעים, ולכן גנזו לצדיקים לעתיד לבוא.
עם ישראל ושבעים האומות
בשלב מסויים קבע הבורא שלא כל בני האדם יהיו ממונים על תפקיד חיבור השמים והארץ, אלא רק עם אחד נבחר לעניין זה – עם ישראל.
והנה, כשם שבגוף האדם מתרכזים כל כוחות הגוף למקום החיבור, כך גם בעולם.
מעמוד השדרה יוצאים שבעים פיצולים (עצבים) עיקריים לכל חלקי הגוף, ודרכם עוברות ההוראות הנשלחות מהמוח לכל חלקי הגוף.
לצורך החיבור מורה המוח לכל שבעים הפיצולים לאסוף את כל כוחות הגוף ולהביאם לחיבור.
במקביל לגוף האדם, גם הארץ מורכבת מחוט שדרה ומשבעים פיצולים היוצאים ממנה. עם ישראל הוא עמוד השדרה, ושבעים הפיצולים הם שבעים האומות. כשם שבגוף האדם מתנקז כל כח הגוף משבעים הפיצולים לעמוד השדרה, ומשם הוא מתנקז לנקודת החיבור, כך גם תפקידו של עם ישראל לאסוף את כל כוחות בני האדם משבעים האומות לחיבור הארץ עם השמים.
אולם, אף לאחר שיכירו וידעו כל יושבי תבל את ענין חיבורם לשמים, דהיינו לקב"ה, לא תהיה דרגתם כדרגת עם ישראל, משום שתמיד יהיה עם ישראל כעמוד השדרה, ואילו שאר האומות ייחשבו כפיצולי הגוף בלבד.
התורה ולימודה
תכלית הבריאה היא "חיים" הנמשכים מכח חיבור השמים והארץ. מיום יצירתה הבריאה מצפה ועומדת לרגע נכסף זה שבו יתחברו השמים והארץ וימשכו משם "חיים".
יש כאן מעבר לציפיה. זהו תנאי במעשה בראשית שיבוא יום שבו יתאחדו השמים והארץ. אם ביום זה לא יתקיים התנאי, יחזור העולם לתוהו ובוהו.
יום חיבור השמים והארץ היה ביום מתן תורה. ביום זה ירד הקב"ה על הר סיני ועמו ירדו השמים עצמם, ככתוב: "ויט שמים וירד" (שמואל-ב' כ"ב, י').
חיבור זה של השמים לארץ הביא "חיים" לעולם, ככל חיבור שמים וארץ המביא "חיים". משום כך, התורה נקראת "תורת חיים".
חיבור השמים והארץ שהיה במתן תורה, הוא שהיה אמור ללכת ולהתעצם עם התקדמות הימים והשנים, אך חטא העגל גרם ששוב ירד העולם ממדרגתו.
אך למרות הכל, חלק מה"חיים" שניתנו במתן תורה נותר בידינו – התורה הנלמדת על ידינו עד עצם היום הזה.
נמצא, שמתן תורה הוא תכלית הבריאה.
עתה נעיין בשאלה חשובה ומרכזית: מהי חשיבות לימוד התורה עד עצם היום הזה? אמנם בזמן מתן תורה ירדו "חיים" לעולם והם נגנזו בתורה, אולם יש להבין מהי הפעולה הנפעלת מכח לימוד התורה עד דורנו אנו.
התבאר לעיל, שמעלת האדם היא שמרוכזים בו כוחות השמים והארץ. לכן, בחיבור אדם וחוה נמשכים "חיים" לעולם. האדם הוא שמקרב את השמים לארץ, ובעקבות כך, הקב"ה נותן "חיים" לעולם.
אולם יש לאדם מעלה נוספת. הקב"ה נתן לו יכולת לתת את "עצם החיים", כפי שהקב"ה נותנם בכל חיבור שמים וארץ. כתוב: "ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב', ז'). "ויפח באפיו נשמת חיים" – הקב"ה הכניס באדם חיים, ובאמצעותם "ויהי האדם לנפש חיה" – לנפש המחיה אחרים.
נתינת החיים הנעשית על ידי האדם תלויה בפיו. משום כך, תרגם אונקלוס את הפסוק: "ויהי האדם לנפש חיה" – "לרוח ממללא". על ידי המילים היוצאות מפי האדם הוא נעשה "נפש מחיה".
לא כל מילה היוצאת מפי האדם יוצרת חיים. רק באמצעות דיבורים שבהם הביא הקב"ה "חיים", יש ביכולתו של האדם להביא "חיים". דברי התורה שהביאו חיים לעולם, כשהתחברו השמים והארץ, מסוגלים להמשיך להביא חיים. לכן, גם אצל אדם הלומד תורה מביאים דברי תורה אלו "חיים" לעולם.
אבות העולם
מה עשו אבות העולם, שכה חשק בהם ה'?
עד דורו של נח היתה אפשרות קלה לחבר את השמים עם הארץ. מסיבות מסויימות נתהווה לאחר המבול קושי גדול לחבר שמים וארץ ולהביא את הבריאה לייעודה.
לאחר התבוננות מעמיקה בתשתית העולם ובייעודו, הבין אברהם אבינו שייעוד העולם הוא שהארץ תתחבר לשמים. משום כך, הוא נטל על שכמו את האחריות להביא לתודעת בני דורו ידיעה יסודית זו, ובכך הוא הכין את התיקון השלם של העולם.
מכיוון שאברהם לקח על עצמו את הובלת הבריאה למטרתה, בחר בו הקב"ה שמזרעו יצא העם המביא את הבריאה לייעודה זה.
בעבודת אברהם אבינו לא היה די, היה צורך למצוא את הזרע הנבחר. שרק הראויים למטרה זו מבני אברהם יגשו אל הקודש פנימה. זוהי עבודתו של יצחק שמידתו היא מידת הגבורה.
יעקב אבינו בנה את העם הנבחר בבית לבן הארמי, ובכך קם ועמד עם ישראל. י"ב שבטי י-ה מהווים את תשתיתו של העם הנבחר לנצח נצחים.
מסיבות מסוימות התחייב שלפני חיבור השמים והארץ על ידי עם ישראל במעמד מתן תורה יהיה העם בגלות מצרים. לאחר צאתם מהגלות, הם ספרו חמישים יום והגיעו למעמד מתן תורה שבו התחברו השמים והארץ.
מכיוון שבמתן תורה דבקו השמים והארץ זה בזה, זכו עם ישראל ש"עצם החיים" של העולם כולו הגנוזים בתורה, ירדו על ידי משה רבינו.
חיבור השמים והארץ היה אמור ללכת ולהתעצם עד לדבקות מוחלטת של השמים והארץ. תיקון העולם כולו היה קרוב ביותר, אולם חטא העגל שינה את התכנית.
משיח בן דוד
דוד המלך עורר, כביכול, את השמים לשוב ולהתחבר עם הארץ, ומשום כך בחר בו הקב"ה שמזרעו יצא המשיח. בסוף הבריאה המשיח הוא שיביא לקיום ברית השמים והארץ.
זה לשון הרמב"ם (הלכות מלכים פרק י"א):
"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל…"
"ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי התורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בידקה וילחום מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקיבץ נדחי ישראל, הרי זה משיח בודאי. ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד. שנאמר: 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד'" (צפניה ג', ט').
"ובאותו הזמן… לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר: 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'" (ישעיה י"א, ט').
כאשר יבוא העולם לתיקונו המלא, תהיה הגאולה שלמה.
מבנה הבריאה
לאחר שהתבאר יסוד הבריאה כולה – שיש שתי "ראשיות" לעולם – השמים והארץ, וייעודם להתאחד, יבואר גם מבנה הבריאה. בתחילתה השמים והארץ פרודים, עד סופה, שבה הם מאוחדים.
סדר זה ערוך לפי סדר הפסוקים של שבעת ימי הבריאה, משום שבשבעה ימים אלו נבראה התשתית לכל מה שיהיה בעולם בכל הדורות. בשבעת הימים של בריאת העולם, בנה הקב"ה את התשתית לתכנית הכוללת של איחוד השמים והארץ שיתרחש כאשר יתוקן כל העולםFONT-FAMILY: Arial">אלמלא אדם הראשון חוטא, היה זמן קיום העולם עשרה ימים בלבד. ששת הימים הראשונים היו הכנה לחיבור השמים והארץ, וביום השביעי הם היו מתאחדים, ככתוב: "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" (בראשית ב', א'). לאחר מכן, הם היו מוסיפים להתקשר ביניהם ביום השמיני, התשיעי והעשירי, עד לסוף הבריאה, שאז מסתיימת מלאכת הבריאה. על היום העשירי כתוב: "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות" (בראשית ב', ד') – שהוא סיום כל המלאכה.
זהו מבנה הבריאה מתחילתו ועד סופו, לולא חטא אדם הראשון. חטאו שיבש את המערכות והביא את העולם להערכות חדשה.
_x000D_יום של אלף שנה
חטא אדם הראשון גרם קלקול לכל ששת ימי בראשית שהכינו את עצמם ליום השביעי. משום כך, נגרם שהבריאה לא תלך לפי מהלך של עשרה ימים בלבד, אלא הוצרכה להבנות במבנה חדש המקביל לימי הבריאה.
המבנה החדש אף הוא אורכו ששה ימים ויום השביעי, הכולל את השמיני, התשיעי והעשירי. אולם, מכיוון שכל יום של הקב"ה הוא אלף משנותיו של האדם, לכן, ימי משך העולם הם עשרה ימים של הקב"ה, שהם עשרת אלפים שנה לפי מנין האדם.
על אלפי שנות העולם אמרו חז"ל: "ששת אלפי שנה יהיה העולם, ובאלף השביעי הוא חרב". חרב, כוונתו לצד הגשמי שבו. והוסיפו רבותינו ולימדונו שלאחר האלף השביעי יהיה עוד זמן לעולם עד האלף העשירי.
ההתייחסות לשבעת ימי הבריאה (הכוללים עוד שלושה, וביחד עשרה) היא לא כימים פרטיים, אלא כבסיס לאלפי שנות קיום העולם. כשם שכל תשתית היא בסיס לדבר העומד להבנות עליה, וניתן להבין מהו הדבר שייבנה על התשתית, כך גם ניכר בפסוקי הבריאה סדר מהלך איחוד השמים והארץ מתחילת קיום העולם ועד לעולמי עולמים.
על פי דברים אלו ניתן להבין את פסוקי ימי הבריאה בשתי דרכים:
א. כיצד היו פועלים עשרת הימים המושלמים לולא החטא.
ב. כיצד פועלים עשרת הימים כתשתית לעשרת אלפי השנים לאחר החטא.
לולא החטא היו נכללים כל הדברים בתוך עשרת הימים ללא צורך באלפי השנים של קיום העולם.
התשתית
ששת אלפי שנות קיום העולם הזה מקבילים לששת ימי הבריאה. שהרי ששת אלפים שנה אלו הם תיקון חדש לששת ימי הבריאה.
בכל מילה ומילה שנאמרה באחד מששת ימי בריאת העולם הזה, תמצתה התורה מה עתיד להיות באותו אלף שכנגדו. שהרי כל הבריאה מתומצתת בפסוקים של ימי הבריאה.
אילו היה אדם יודע את כל פרטי הרמזים של התורה הכלולים בפסוקים אלו, היו מתבררים לו כל פרטי המאורעות שהיו ויהיו בששת אלפי השנים. מעבר לכך, המבין את עומק הדברים לפרט פרטיהם, יוכל גם לדעת מהו זמן ביאת המשיח, שהרי גם זמן הגאולה השלמה של העולם כלולה ורמוזה בפסוקים אלו.
לצורך בירור הדבר – כיצד ימי הבריאה הם התשתית לששת אלפי שנות העולם הזה, יש לדעת מה היה ומה יהיה בכל אלף שנה משנות קיום העולם, ולהיווכח כיצד כל אלף שנה מקבילות ליום אחד בבריאת העולם.
במסגרת זו מתפרשים יסודות המציאות המצויה בעולם בכל אחד מששת אלפי השנים הראשונות והם מתבארים לפי הפסוקים של ששת ימי הבריאה.
"יסודות המציאות" נקבעים לפי קנה המידה הראשי של העולם, שהוא רוב או מיעוט קרבת השמים לארץ. משום כך, לא כל דבר הנראה "חשוב" בעולם הזה, הוא אמנם כך. הדברים המקרבים או מרחקים את השמים והארץ הם הנקראים דברים "חשובים", והשאר טפלים להם.
.
האלף הראשון
באלף הראשון השפיע הקב"ה שפע חיים לעולם, בלא שתהיה לעולם כל זכות. יושבי הארץ עדיין לא קיבלו את התורה ולא קיימו מצוות, שהם הדברים המקרבים את הארץ לשמים, ומזכים את יושבי הארץ בהארה שמיימית ב"זכות" ולא ב"חסד".
שפע זה של האלף הראשון הוא חסד מוחלט, כלומר, חסד שאינו נובע מהטבה של האנשים כלפי הבורא, ועליו כתוב "עולם חסד יבנה" (תהילים פ"ט, ג').
מצב זה שבו יורד שפע בלא כל זכות, הוא הזדמנות לארץ להכיר בכך שהשמים משפיעים לה טובה, ומשום כך עליה להתקרב אליהם. אולם, מכיוון שאין לה כל צורך להתקרב לשמים, שהרי השפע יורד עליה בלא כל מאמץ מצדה, נוצר מצב שיושבי הארץ מנצלים שפע זה לכל מטרה העולה על דעתם, ואינם פועלים על פי חובתם להתקרב לשמים.
כך היה בסוף האלף הראשון. הנבראים שקיבלו שפע רב ללא כל הגבלה, ניצלו את כל הטובה כדי לעשות מעשים רעים. על כך כתוב בסוף פרשת בראשית: "הנפילים היו בארץ בימים ההם, וגם אחרי כן, אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם, וילדו להם, המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם" (בראשית ו', ד').
מצב זה של קבלת שפע רב גרם הפקרות. משום כך, התכונן הקב"ה לצמצם את ההארה שניתנה לכל הנבראים המשחיתים את דרכם, מתוך מטרה להביא את הבריאה לייעודה ולתיקונה.
זהו קיצור ה"אלף הראשון", וכך מתבטא רעיון זה בפסוקי היום הראשון של הבריאה: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" (בראשית א', א') – באלף הראשון נבראו השמים והארץ.
"והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום, ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" – לצד הארץ היו חסרונות מיד עם בריאת העולם. שהרי, כאמור, האנשים עדיין לא קיבלו את התורה ולא קיימו מצוות.
"ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור" – הקב"ה השפיע על הארץ שפע למרות שלא היתה כל זכות מצדה.
"וירא אלוקים את האור כי טוב", פירש רש"י: ראה הקב"ה שאור זה הוא טוב, ולא רצה שישתמשו בו הרשעים – הם הרשעים שהיו קודם דור המבול, ולכן: "ויבדל אלקים בין האור ובין החושך". הוא הפריד בין נתינת השפע לצמצומו, כלומר, מעתה יינתן השפע לאלו שלהם הוא מגיע ויצומצם מהאחרים.
"ויקרא אלוקים לאור יום ולחושך קרא לילה" (בראשית א', ה') – בכך קבע ה' שהשפע יגיע לצדיקים העומדים בצד האור וימנע מהרשעים העומדים בצד החושך.
"ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד".
בלשון רבותינו מוגדר יום זה ואלף זה בשם "חסד", משום שבו הושפע שפע לעולם ללא כל זכות מצד העולם.
אלמלא אדם הראשון חטא, היתה הנהגת החסד שהונהגה באלף הראשון עומדת על מתכונתה ביום הראשון של הבריאה וממשיכה גם הלאה, ללא צורך שהאדם ינהיג אותה. שהרי ביום הראשון עדיין לא נברא האדם. אולם חטאו של אדם הראשון שינה את ההנהגה האלוקית ואת גישתה לתכנון ייעוד העולם.
האלף השני
התנהגות יושבי הארץ באלף הראשון הביאה את הקב"ה להראות את "גבורתו". מידת הגבורה מתבטאת בכך שעל אף שרצונו של ה' הוא שהשמים ישפיעו על הארץ, יש שהוא עוצר את השפע, כדי שתכיר הארץ בחשיבות השפע היורד מהשמים. זוהי מידת הגבורה, שהבורא עוצר את השפע הנובע ממנו ללא גבול, ושם גבול ומסגרת להשפעה ברוכה זו.
משום כך, באלף השני חלו המבול ופיצול האומות בדור הפלגה, שבהם עצר הקב"ה את השפע ולא הורידו לכל יושבי הארץ באופן הנרצה מלכתחילה.
דבר זה הביא לנתק גדול בין השמים לארץ, כפי שיבואר בפרשת נח, ששנות חייהם של בני האדם התקצרו וירדה לארץ הנהגה של הסתר פנים מצד ההשגחה העליונה.
זהו קיצורו של ה"אלף השני", והדבר ניכר בפסוקי היום השני של הבריאה:
"ויאמר אלוקים יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים". כלומר, שתהיה הפרדה בין המים העליונים המשפיעים לבין הארץ המושפעת ולא יהיה חיבור שלם בשלב זה של האלף השני.
"ויעש אלוקים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן" – זוהי הפרדה במעשה. כל בריאה נחלקת לדיבור ולמעשה.
"ויקרא אלוקים לרקיע שמים" – מכיוון שהרקיע חצץ בין השמים לארץ, ונוצר נתק בין השמים העליונים שמשם נשפע השפע לבין הארץ, נקרא הרקיע "שמים" לענין חיבור הארץ עם השמים, וכדי להדגיש יותר הבדלה זו.
"ויהי ערב ויהי בוקר יום שני". יום זה, כלומר, אלף שנים אלו, מוגדרים כ"גבורה". שכשם שהגיבור כובש את רצונותיו ומנצחם, כך הקב"ה כבש את רצונו להשפיע על העולם והבדיל בין השמים לארץ.
אלמלא היה אדם הראשון חוטא, היתה הנהגת הגבורה של היום השני עומדת על מתכונתה בלא צורך שהאדם ינהיגה. שהרי ביום זה הוא עדיין לא נברא, ואם כן, המין האנושי לא היה מושמד בזמן דור המבול. האדם, שהוא אבי האנושות, טרם נברא באותה שעה.
האלף השלישי
באלף השלישי של קיום העולם חלו מאורעות חשובים במיוחד: היו בו האבות הקדושים. עם ישראל קיבל תורה ונכנס לארץ ישראל.
באלף זה התגלתה תפארתו ונגלה יופיו של העולם, בכך שעם ישראל קיבל את התורה. באותה שעה נוצרה אפשרות לאיזון נכון בין השפע היורד מהשמים לבין הארץ שקיבלה אותו, בהנהגת עם ישראל.
כך ניכר ה"אלף השלישי" בפסוקי היום השלישי של הבריאה: "ויאמר אלוקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד". כלומר, תינתן התורה מ"תחת השמים" אל מקום אחד, שהוא עם ישראל.
"ותראה היבשה, ויהי כן", כלומר, יראה עם ישראל המבין את חשיבות הארת השמים, שבלעדיה הוא "יבש", חסר תוחלת וייעוד.
"ויקרא אלוקים ליבשה ארץ" – עם ישראל יהיה ה"ארץ" שעליה יאירו השמים.
"ולמקווה המים קרא ימים" – ולכן הארת השמים מתמקדת בארץ, כי שם מצויים ישראל שבקבלת התורה הם מקרבים את השמים לארץ.
"וירא אלוקים כי טוב".
חלק נוסף יש בבריאה ביום השלישי:
"ויאמר אלוקים תדשא הארץ…"
כשם שה"חיים" עצמם נוצרים על ידי חיבור השמים והארץ, כך גם גידולי הארץ גדלים על ידי הגשם היורד מהשמים, ואילו הארץ מוציאה את יבולה. באותה מידה אמר הקב"ה לעם ישראל במתן תורה לקיים תורה ומצוות, כלומר, לנהל את חלק הארץ שעליו להתחבר לשמים.
"ויאמר אלוקים תדשא הארץ דשא עשב, מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו, אשר זרעו בו על הארץ ויהי כן". לאחר שניתן השפע לארץ מהשמים, אף היא תתן את חלקה ביצירת ה"ולד".
אולם באותו אלף עשה עם ישראל את הניתוק הגדול של חטא העגל, שבסיסו בחטא האדמה הנרמז בפסוק:
"ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי אשר זרעו בו למינהו". הארץ לא הוציאה "עץ פרי עושה פרי" כפי שנצטוותה, אלא רק "עץ עושה פרי". מעשה זה הוא מקורו ויסודו של החטא ושל ההתנתקות מהקודש.
"וירא אלוקים כי טוב".
תמוה ביותר: מהו ה"טוב" בחטא האדמה ובחטא העגל שנגרר ממנה?
ההסבר לכך, שחטא האדמה וחטא העגל נעשו בידיעתו המוקדמת של הקב"ה וכחלק מתכנית הבריאה. גם מטרתם הסופית להביא לאיחוד השמים והארץ. משום כך, אף בהם נאמר: "כי טוב" – ככל חלקי הבריאה שנאמר עליהם "כי טוב", משום שמטרתם היא הבאת הבריאה לייעודה.
"ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי".
בלשון רבותינו מוגדר יום זה ואלף שנים זה בשם: "תפארת", משום שבו התגלתה תפארתו של העולם בחיבור השמים והארץ שהיה בו.
אלמלא אדם הראשון חוטא, הייתה הנהגת התפארת של היום השלישי פעילה בלא כל צורך שהאדם ינהיג אותה, שהרי ביום זה עדיין לא נברא האדם. לכן, הוא לא היה צריך לעמול לקיים את התורה והמצוות, אלא היה העולם מגיע לייעודו בקלות וללא כל טורח. אולם האדם חטא, וכאמור, תכנית העולם וההגעה ליעד הסופי השתנו.
האלף הרביעי
חיבור השמים והארץ שהיה באלף השלישי, הוא תחילת תהליך החיבור ונתינת "אפשרות" לאיזון נכון בין השמים והארץ לאחר החטא. אולם, יש לתת את הדעת שעניין זה יימשך לנצח, ולא ישאר רק בגדר של אפשרות בלבד.
לקראת האלף הרביעי העמיד שמואל הנביא את מלכות עם ישראל, שראשיתה על ידי שאול המלך. כשחטא שאול ולא הרג את עמלק כנדרש, אמר לו שמואל בלשון זו: "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" (שמואל-א' ט"ו, כ"ט). כלומר, אף שחטאת והפרעת לחיבור השמים והארץ, מכל מקום, נצחיות חיבור השמים והארץ שתהיה על ידי עם ישראל לא תתבטל כתוצאה מחטאך. המלכות תלקח ממך ותנתן לדוד המלך, והוא שימשיך את תהליך החיבור של השמים והארץ.
שיאה של מלכות בית דוד היתה כאשר בנה שלמה המלך את בית המקדש. באותו דור ישב עם ישראל בארצו: "איש תחת גפנו ותחת תנאתו" (מלכים-א ה', ה').
אולם, בסוף אלף זה חטא עם ישראל, חרב בית המקדש, וישראל יצאו לגלות. דבר זה גרם לאי איחוד השמים והארץ תחת כתר אחד, כלומר לפירוד.
כך ניכר ה"אלף הרביעי" בפסוקי היום הרביעי של הבריאה:
"ויאמר אלוקים יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה, והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ ויהי כן. ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים, את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה, ואת הכוכבים" (בראשית א', ט"ז).
תפקיד המאורות לרמוז ליושבי הארץ, שכשם שהשמש מאירה על הירח, כך מטרת העולם היא שהשמים יאירו לארץ.
והנה, כשם שהארת השמש על הירח משתנה מזמן לזמן, כך גם הארת השמים על הארץ משתנה מזמן לזמן – פעמים ההארה גדולה ופעמים מועטת. שינויי הארת השמים על הארץ פועלים ברמת שינויי הארת השמש לירח, הגורמים שיהיו שנים וחודשים.
בעת בריאת העולם היו שני המאורות "גדולים". כלומר, שהשמש והירח היו שווים, ולפיכך, חיבור השמים והארץ היה תקין. כך היה בזמן שבית המקדש היה קיים.
אולם, בבריאת העולם טענה הלבנה: "אי אפשר לשני מלכים בכתר אחד", ובעקבות טענותיה הביא הבורא להתמעטות אורה. כך גם באלף הרביעי, חטאי ישראל גרמו שמאור אחד נשאר גדול – הקב"ה רצה להאיר לארץ, והמאור השני קטן – ישראל לא רצו לקבל את ההארה. כשם שבהתמעטות הלבנה קרה הדבר על ידי שהיא הפסיקה לקבל את האור הגדול שהושפע עליה, כך גם אירע אצל ישראל.
"היום" הוא זמן ההארה, וה"לילה" הוא זמן הגלות שאליה נשלחו ישראל באלף הרביעי.
"ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי".
בלשון רבותינו מוגדר יום זה ואלף אלו בשם: "נצח". זאת משום שחיבור השמים והארץ שהיה ביום השלישי, ובנתינת התורה באלף השלישי, הוא רק תחילת תהליך החיבור ונתינת "אפשרות" לאיזון נכון בין השמים והארץ בהמשך. אולם, יש לתת את הדעת שענין זה יימשך לנצח. משום כך, נקרא האלף הרביעי נצח, כי הוא ממשיך את מצב החיבור וגורם להמשך האיחוד הרצוי.
אלמלא היה אדם הראשון חוטא, היתה הנהגת הנצח של היום הרביעי פעילה בלא שינהיג אותה האדם, שהרי ביום זה הוא עדיין לא נברא. ואם כן, היה העולם מגיע לייעודו בקלות בלא כל טורח. אך האדם חטא והמציאות השתנתה.
האלף החמישי
באופן כללי, מצב העולם באלף החמישי שווה לאלף הרביעי. אולם, מעלה היתה בו, שהתפתחה בו מאד התורה שבעל פה, עד שנחתמו בו המשנה והתלמוד. עניין זה מעלה את האלף החמישי למדרגה רוחנית גבוהה ביותר.
עניין התורה שבעל פה הוא שיושבי הארץ עמלים וטורחים בהבנת התורה. על ידי כך הם מחברים את כח התורה שבעל פה, דהיינו, את תורת הארץ לתורה שבכתב, שהיא ההארה שירדה מהשמים לארץ במתן תורה. כלומר, שהם מחברים באמצעות התורה את השמים לארץ.
דבר זה נרמז ביום החמישי של הבריאה:
"ויאמר אלוקים ישרצו המים שרץ נפש חיה" – המים שמתחת לרקיע יוציאו "חיים", היא התורה שבעל פה שהיא חלק הארץ בהבאת החיים לעולם, על ידי "תורת חיים".
"ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים" – תפקיד העופות המעופפים על פני "רקיע השמים" הוא לקשר בין יושבי הארץ לבין השמים. אלו הם תלמידי החכמים שקישרו באלף החמישי את "תורת השמים", שהיא התורה שבכתב שניתנה משמים, עם החלק של תורת הארץ, דהיינו, עם התורה שבעל פה.
"ויברא אלוקים את התנינים הגדולים". כפי שיתבאר, "התנינים הגדולים" הם ראשי חיבור השמים והארץ, אלו רבותינו התנאים והאמוראים שהיו באלף החמישי, שעל פי דרכם מתנהלת הבריאה כולה.
הדברים כתובים כאן בסמליות וכוונתם לדברים נשגבים אלו.
"ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם, ואת כל עוף כנף למינהו, וירא אלוקים כי טוב" – אלו תלמידיהם שקיבלו את התורה מהם והפיצוה הלאה לכל הדורות.
"ויברך אותם אלוקים לאמור פרו ורבו ומילאו את המים בימים והעוף ירב בארץ".
ה"פריה ורביה" של התורה הנזכרת כאן, היא תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם עד עצם היום הזה. שהרי התורה נפוצה על פני כל הדורות ועל פני כל הארצות, והכול מכוחם של ראשונים אלו שמסרוה לרבים.
"ויהי ערב ויהי בוקר יום חמישי".
כל הנעשה באלף החמישי נקרא בלשון חז"ל: "הוד", משום שחלק זה ניתן מההוד שהיה במתן תורה ליושבי הארץ. כפי שכתוב על משה רבינו שהעביר את כוחו ליהושע: "ונתתה מהודך עליו" (במדבר כ"ז, ה'). הוד זה הועבר הלאה במשך הדורות.
אלמלא היה אדם הראשון חוטא, היתה הנהגת הRGIN: 0cm 0cm 6pt; LINE-HEIGHT: 150%; TEXT-ALIGN: justify">האלף השישי
הדבר החשוב ביותר בבריאה ביום השישי הוא האדם. תפקידו לכלול את כוחות השמים והארץ ולחברם, ובכך להביא את הבריאה לייעודה.
זהו גם עיקר ענין האלף השישי שבו יבוא המשיח, יאגד את כל עם ישראל לעבודת ה' ויכין את העולם בהכנה גדולה ביותר לקראת האלף השביעי שבו יהיה החיבור בפועל.
אלף זה נקרא בלשון רבותינו: "יסוד", משום שהוא יסודה של כל הבריאה והוא האחראי להמשך כינונה.
בסיום אלף זה מסתיים "העולם הזה", ובערב שבת יתחיל "העולם הבא".
אלמלא היה אדם הראשון חוטא, הוא היה כולל את כוחות השמים והארץ ומחברם. לא היה צורך להמתין לביאת המשיח שיעשה זאת, אלא היה העולם מגיע לייעודו בקלות ללא כל טורח מיד באותו יום שבו נברא האדם.
על חמשת אלפי השנים הראשונות כתוב (דברי הימים א', כ"ט, י"א):
"לך ה' הגדולה" (האלף הראשון)
"והגבורה" (השני)
"והתפארה" (השלישי)
"והנצח" (הרביעי)
"וההוד" (החמישי)
באלף השישי נאמר: "כי כל בשמים ובארץ" – בסופו של אלף זה תתחיל התכללות השמים והארץ.
באלף השביעי נאמר: "לך ה' הממלכה" – לומר שכל שבעת אלפי השנים הם תחת הנהגת הקב"ה, וייעודם אחד.
מהאלף השביעי עד העשירי
קיים הבדל יסודי בין ששת אלפי שנות העולם הזה לארבעת אלפי שנות העולם הבא.
כל אלף מששת אלפי שנות קיום העולם הזה שונה מחברו במהותו. באלף הראשון יש שפע ללא גבול, בשני – צמצום השפע, וכן הלאה. קיימות תנודות רבות בתחום זה לשני הכיוונים.
בניגוד לכך, אלפי שנות העולם הבא, המתחיל בתחילת יום השבת, הם תחילת דבקות השמים והארץ, ההולכת וגדלה באלף השמיני, התשיעי והעשירי.
משום כך, לא נכתבו ארבעה ימים נפרדים בהקשר לעולם הבא, אלא כולם נכללו ביום השביעי, כי כולם נמצאים במהלך אחד קבוע.
באלף השביעי, בשבת, ייצמדו השמים והארץ זה לזה, ותגיע הבריאה למטרתה.
דבקות זו שבין השמים והארץ שנתהוותה באלף השביעי, תלך ותגבר ותוסיף ותעלה במעלות הדבקות באלף השמיני, התשיעי, ועד לעשירי שבו תהיה שיאה של הדבקות וההתאחדות.
משום כך, במעשה היום השביעי נזכרו שלוש פעמים המילים "ביום השביעי": "ויכל אלוקים ביום השביעי", "וישבות ביום השביעי", "ויברך אלוקים את יום השביעי". לומר, שביום השביעי כלולים עוד שלושה ימים שהם כנגד שלושת אלפי השנים – השמיני, התשיעי והעשירי.
כפי שהתבאר, כל תוספת קרבה בין השמים והארץ, הרי היא תוספת "חיים", והם חיי העולם הבא שילכו ויתגברו מאלף לאלף.
סוף מעשה במחשבה תחילה
ששת אלפי שנות העולם הזה מוכרות וידועות לנו על פי סדר הבריאה מזמן אדם הראשון ועד לדורנו אנו. לאחר מכן, באים האלפים השביעי, השמיני והתשיעי, עד לאלף העשירי.
סדר זה הוא תכנית העולם מבחינת מבט האדם. אולם, תחילת הבניה של תשתית העולם ביום הראשון של הבריאה, היא בסדר הפוך: בתחילה נברא העולם כפי מצבו באלף העשירי שבו השמים והארץ מאוחדים, משום שתכלית העולם כבר מצויה בתחילת העולם, בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה.
לאחר מכן נמשכה הבריאה, והעולם ירד למצבו באלף התשיעי שבו השמים והארץ קרובים ביניהם ביותר, אך אינם מאוחדים כמו המצב באלף העשירי. לאחר מכן, נמשכה הירידה לפי מצב האלף השמיני, השביעי, עד למצב של ששת אלפים שנה, שבמסגרת זו אנו חיים כיום – בעולם הזה.
משום כך, כשבאים לבאר את סדר הבנייה של תשתית העולם, הסדר הנכון הוא להתחיל מהאלף העשירי ולרדת עד לזמן ששת אלפי השנים.
"מלך על כל הארץ"
ענין זה של "סוף מעשה", שבו יתאחדו השמים והארץ, אשר כבר נמצא ב"מחשבה תחילה", נרמז בפסוק: "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה י"ד, ט').
כפי שהתבאר, עניינו של שם ה' הקדוש הוא תכנית איחוד השמים והארץ הניכרות באותיות י' ה', ובאיחודם בפועל באותיות ו' ה'.
דרך זו היא כפי "תכנית העולם". שקודם יש תכנית, ולאחר מכן בא הביצוע. משום כך, זה שמו של הקב"ה שתכנן את העולם ומביאו לייעודו.
אולם מבחינת מבט אנשי העולם הזה, המבט הוא הפוך. בשלב ראשון הדבר העומד לנגד עיניו – מה עלינו לעשות בפועל – לחבר את השמים והארץ, דבר הניכר באותיות ו' ה'. לאחר מכן (בעולם הבא עד האלף העשירי) תתקיים בפועל התכלית, שהיא רצון הבורא שהשמים והארץ יתחברו, דבר הניכר באותיות י' ה'.
משום כך, מבחינת הקב"ה המבט על העולם הוא לפי סדר שם י' ה' ו' ה', אולם לפי סדר עבודת האדם המבט הוא שהאותיות ו' ה' קודמות לי' ה'.
זהו פירוש הפסוק: "והיה ה' למלך על כל הארץ".
"והיה" – היא שאיפתנו שלאחר שנעשה את תפקידנו ונאחד את האותיות וה' ה' שהם השמים והארץ, יגיע העולם לתכליתו – י' ה'.
"ה' למלך על כל הארץ" – הוא המבט מבחינת בורא העולם שתכנן בתחילה כפי האותיות י' ה', ובפועל יהיה הדבר על ידי ו' ה', וכנזכר.
אולם בסוף:
"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
כלומר, האותיות י' ה' של תחילת המחשבה יתאחדו עם האותיות י' ה' של סוף המעשה – "יהיה".
"ה' אחד ושמו אחד" – ההסתכלות מצד הקב"ה וההסתכלות מצד האדם, כפי שהוא רואה את תכנית הבריאה, כלומר – "והיה ה' אחד".
הזמן
כיצד למדונו רבותינו שהעולם הבא יהיה עד האלף העשירי, ומשמע שלאחריו הוא ייפסק. והרי העולם הבא הוא בא ללא כל הפסקה?
ביאור הדבר מחייב בירור עניין ה"זמן": מהו זמן?
ה"זמן" הוא תוצאה של ריחוק השמים מהארץ.
כל יום הוא "יום", משום שבמשך יום אחד כדור הארץ סביב צירו סיבוב אחד.
כל חודש הוא "חודש", משום שבמשך חודש הירח שוב מתחדש בסיבובו.
כל שנה היא "שנה", משום שבמשך שנה שונה (חוזר) הסיבוב של הארץ סביב השמש למקומו הראשון.
אם יישארו השמש והירח וכדור הארץ במקומם ולא ינועו, ימשיך השעון לנוע. אולם במציאות זה יהיה יום אחד, חודש אחד ושנה אחת.
נמצא, שכל הסיבה שיש "זמן" – יום, חודש ושנה, הוא מפני שהשמש והירח רחוקים מכדור הארץ, ויש תנועה בין השמש, הירח וכדור הארץ. אולם לעתיד לבוא, כשיתקרבו השמים והארץ זה לזה, הרי לא תהיה תנועה, וכל יום יהיה ארוך ביותר.
באלף העשירי שבו תהיה דבקות מוחלטת ביותר של השמים והארץ, יתבטל לחלוטין מושג ה"זמן", משום שלא תהיה כל אפשרות למדוד את הדבר, שהרי האיחוד יהיה כה גדול, עד שאין כל סיבוב דבר אחד סביב משנהו.
על כך כתוב: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג', א').
כל עניין הזמן והעת הוא כל עוד הארץ היא "תחת השמים", אך כשהיא תיצמד לשמים, לא יהיה זמן. משום כך, האלף העשירי הוא הנצח.
הגלויות
התוהו, הבוהו והחושך שעל פני התהום פעילים עד עצם היום הזה במטרה להרוס את הבריאה. מצד שני, גם האור המבהיר את החשיכה פעיל עד עצם היום הזה לתיקון הבריאה.
מאבק זה בין ה"תוהו, הבוהו והחושך" לבין ה"אור" מתרחש הן במישור הכללי, הכולל את כל כוחות הבריאה, והן במישור הפרטי – אצל כל אדם ואדם.
המאבק במישור הכללי: עם ישראל הוא העם שנבחר לקבלת אור השמים היורד לארץ, אור המבהיר את כל התוהו, הבוהו והחושך שעל פני התהום.
כשעם ישראל יוצא לגלות ומתיישב שם, הוא מושפע מהעם שבקרבו הוא יושב. השפעות אלו גורמות לחזרת אי הבהירות, וגם לתוהו, לבוהו ולחושך. משום כך, דרשו חז"ל שה"תוהו, הבוהו והחושך" שיש בארץ, הן הגלויות שאליהן גלו ישראל. תוהו – מלכות בבל, בוהו – מלכות פרס, וחושך – מלכות יוון. כלומר, שמלכויות אלו הן הגורמות למצבי התוהו ובוהו כפי שנבאר.
אי הבהירות הנובעת מגלות בבל היא עניין התוהו – בתחום שבין האדם לבוראו. זאת משום שעיקר פעילותה של בבל נגד עם ישראל היתה בבניית צלם ובציווי להשתחוות לו, כמובא בספר דניאל. עניין זה נובע מה"תוהו", דהיינו, מחוסר ידיעה ברורה מי מנהיג את העולם, עניין הקשור למצוות שבין אדם לבוראו.
אי הבהירות הנובעת מגלות פרס הוא עניין הבוהו – בעניינים שבין האדם לעצמו, משום שעיקר פעילותם של הפרסים נגד עם ישראל היתה החיוב להשתתף בסעודת אחשורוש. עניין זה נובע מה"בוהו", מאי ידיעה ברורה כיצד ינהג האדם עם עצמו.
אי הבהירות הנובעת מגלות יוון היא עניין החושך המתייחס למצוות שבין האדם לחברו. זאת משום שעיקר פעילות היוונים נגד עם ישראל היתה בהתייפייפותם בתחום שבין אדם לחברו ובהסיתם להתיוונות.
החושך – המלכות הרביעית, אדום, היא מלכות הכוללת את חסרונות כל שלושת המלכויות שהוזכרו.