באדם פועלים שני כוחות מנוגדים: כוחות הנשמה – המולידים באדם שאיפה לרוחניות ומושכים אותו לעבר קשר ודביקות לבורא, וכוחות הגוף – המולידים באדם את רצונות הטבעים היצריים ומושכים אותו לעבר החומריות. שני כוחות אלו יוצרים רצונות מנוגדים, וכך מוצא האדם את עצמו במאבק יומיומי בין רוחניות לגשמיות.
האדם חייב להגיע לאיזון נכון בין הגוף והנשמה. הפרת האיזון מותירה את האדם במצב של חוסר יציבות נפשית וקיומית.
במצב של איזון נכון, הנשמה קובעת מהי תכלית האדם ומנתבת אותו לעבר תכלית זו, הכוללת התעלות רוחנית. יחד עם זאת הגוף מקבל את כל צרכיו הקיומיים. קיומיים ולא יצריים! הנשמה אינה יכולה לפעול דרך גוף שאינו נמצא במצב תקין. לכן, חשוב לה לספק לגוף את המגיע לו.
במצב של איזון נכון, ענייני החומר הם בבחינת אמצעים, וענייני הרוחניות הם המטרה.
ההיסטוריה האנושית מגלה מבוכה רבה בהקשר לאיזון הנכון בין הרוחניות לגשמיות. מגוון תפיסות עולם חברתיות ותרבותיות, תאוריות פילוסופיות ושיטות פסיכולוגיות שונות מצויות לאורך כל הדורות. בני אדם לא הצליחו להציג מערכת קיומית שיש בה איזון נכון ויחסי גומלין מתאימים בין הנשמה לגוף, מערכת אשר תביא את האדם לסיפוק פנימי ולשלווה נפשית וקיומית.
רק הבורא, המכיר את כל כוחותיו הפיסיים והרוחניים של האדם, מסוגל לתת לו מערכת נכונה של איזון בין גוף לנפש.
גם כיום, למרות התקדמות המחקר בתחומי הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה, עדיין ההבנה בנפש האדם וכוחותיו, לוטה בערפל והסתום מרובה על הגלוי. לכן, אין בידי האנושות את הידע והכלים שביכולתם לעצב ולבנות מערכת קיומית עם כללי התנהגות ברורים, שתביא אותו לאושר, שלווה ושמחה.
רק איזון מתאים יביא את האדם ליציבות קיומית, לסיפוק פנימי ולשקט נפשי.
מצוות לא תעשה – תכליתן לגדור ולשמור את האדם ממשיכה יתירה לעבר החומריות ולריחוק מהבורא.
מצוות עשה – תכליתן לקדם את האדם מבחינה רוחנית ולבנות בקרבו דרגות רוחניות.
בכוח המצוות מסוגל האדם להגיע לכלל שלימות. המצוות הן פעולות אלוקיות הארוגות בסדר אלוקי. גם מצוות הקשורות לעשייה גשמית מסוגלות להגביה את האדם 'טפח מעל גבי הקרקע' ולהוליד בלבו תוצאה רוחנית.
כאשר האדם משתמש בחומר בכוונה נכונה, העיסוק החומרי עצמו הופך לפעולה רוחנית המולידה באדם דרגה רוחנית.
מהלך זה של קידוש החומר הוא גורם מהפכני בחשיבה האנושית וסוד גדול בקיומו של האדם.
אומות העולם המציאו תענוגים הקשורים למערכת הדמיון. האדם נמשך אחר דמיונו, וכתוצאה מכך המילוי לנפש אינו מתבצע. כח המשיכה מתחזק והולך. החומר שהוא נותן לאדם סיפוק רגעי בלבד, ומייד מתעוררת בו תשוקה להנאה חומרית גדולה יותר. דומה הדבר לשתיית מים מלוחים, שרק מגבירים את הצמאון ואינם מרווים את הגוף.
כאן טמון ההבדל בין מצווה לעבירה. במצווה קיים תענוג ממשי. מי שטעם ממנו, נמשך אחריו כברזל אחר מגנט. אבל אין למצווה כוח משיכה מצד הדמיון. הקב"ה הפקיע מן המצוות כח משיכה זה, כדי לשמור על יסוד הבחירה החופשית. מצד שני לעבירה יש כח משיכה אבל תענוג של ממש, תענוג אמיתי, אין בה.
כאן קיים הקושי הגדול. מי שכבר טעם את טעמה של הקדושה נמשך אחריה, אבל לפני שטעם, אין הדמיון פועל ואין משיכה 'מגנטית' אל הקדושה.
אי לכך, כיצד יהיה האדם שוקל במה יבחר? הרע מושך, הטוב אינו מושך, ואילו את התענוג שבמצווה, שהוא תענוג אמיתי, עדיין לא טעם מימיו. לפי איזה שיקול יבחר? והרי האדם צריך במקרה זה אבחנה בהירה בין אמת לשקר!
מה יסייע לאדם לבצע את האבחנה הזו? התשובה היא השכל הישר! השכל הישר מסוגל להבחין בין אמת לשקר. השכל הישר מכיר את האמת שבמצווה ואת השקר שבעבירה.
האדם נדרש להתבוננות ולבחינה מתמדת של הכוחות הפועלים בו. עליו "לצלול" למעמקי הנפש ולזהות שם את שורשם ומקורם של הרצונות והתשוקות. בסופו של התהליך, יוכל לשלוט על המערכת האנושית המורכבת ולכוונה לעבר תכליתה, להתקדמות רוחנית ולדבקות בבורא.