ראש השנה, שנת ב' אלפים פ"ה
באחד הימים בא השטן לקטרג על אברהם אבינו לפני ה'. וכה היו דבריו:
"רבונו של עולם! אתה חוננת זקן זה בגיל מאה שנה בבן, לכבוד מאורע זה הוא ערך סעודה גדולה ונכבדה, ואף מלכים ושרים מחשובי העולם הזמין לסעודה. והנה, מכל הסעודה הגדולה לא טרח אברהם להקריב לפניך אפילו קרבן קטן אחד".
ענה ה' לשטן המקטרג:
"את כל הסעודה הגדולה והחשובה לא עשה אברהם אבינו אלא עבור בנו, אף את בנו עצמו – יהיה מוכן להקריב אותו לפני לעולה!"
באותה שעה, התגרה ישמעאל ביצחק אחיו:
"אני גדול וחשוב ממך! כשאתה היית תינוק בן שמונה ימים, ערך לך אבא ברית מילה. ואילו אני", התפאר ישמעאל, "כשביקש אבא למול אותי, הייתי כבר נער גדול – בן שלוש עשרה שנה, והסכמתי לעשות את רצון ה'".
צחק יצחק ואמר: "בדבר כאב קל אתה מתגרה בי?! הרי אפילו יצוה הקדוש ברוך הוא עלי להשחט לכבודו, אעשה זאת בשמחה!"
"אחר הדברים האלה" – נראה ה' לאברהם ואמר לו: "אברהם!"
ויאמר: "הנני".
"ויאמר ה' קח נא את בנך!"
שאל אברהם: "שני בנים לי, ישמעאל ויצחק, ואיזה מהם אקח?"
"את יחידך!" – ענה ה'.
ענה אברהם: "שניהם יחידים: ישמעאל יחיד לאמו, ויצחק – לאמו שלו".
נתן לו הקדוש ברוך הוא סימן נוסף: "אשר אהבת!"
אבל אברהם אהב את שניהם.
אז גילה לו ה' בפירוש: "קח את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה, והעלהו שם לעולה על אחד ההרים…"
"וישכם אברהם בבוקר" – מיד עם הנץ החמה קם אברהם בזריזות נפלאה, ובלב גואה מהתלהבותו לדבר המצווה חבש את חמורו.
לפני צאתם לדרך הכין אברהם עצי עולה, שלהבת אש, וגם הצניע סכין חדה מתחת לבגדיו.
הבוקר האיר. בדרך פסעו אברהם ויצחק. ועמם ישמעאל ואליעזר.
אולם השטן, התחזה לאדם זקן, המשרך את רגליו בכבדות, התקרב אליהם ושאל את אברהם:
"להיכן אתה הולך?"
"להתפלל" – היתה התשובה.
הזקן המשיך לחקרו: "ולשם מה האש והעצים? זה השכר על כך שכל ימי חייך עבדת את ה' אלקיך בתמימות, ואף קרבת את הגויים לאמונה בו?"
"אין אני מהרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא", נענה לו אברהם.
משנוכח השטן שאברהם נחוש בדעתו – פנה אל יצחק בנו:
"להיכן אתה הולך?" שאל את יצחק.
"ללמוד תורה!" – השיב לו יצחק.
"כמה דמעות שפכה אמך עד שנולדת! כמה תעניות התענתה! וכעת, כשכבר גדלת, יצא אביך הזקן מדעתו, והוא הולך לשחטך!"
השיב יצחק: "אבא לא יעשה דבר בלי שה' יצוה עליו לעשותו, ואני לא אעבור על דברי אבי!"
פנה יצחק אל אביו ושאל:
"הנה האש והעצים – ואיה השה לעולה?"
"בך בחר ה' לעולה", ענה אברהם לבנו.
"נפשי לה'!" אמר יצחק.
הם עברו עוד כברת דרך – והנה נהר גדול ורחב חוסם את דרכם. המים גואים, מבלי יכולת לעבור בהם. היה זה שוב מעשה שטן.
קפץ אברהם לנהר, ויצחק – אחריו…
כיון שבאו מים עד נפש, תלה אברהם את עיניו לשמים והתפלל:
"רבונו של עולם, אתה הוא זה שבחרת בי, נגלית אלי ואמרת לי: העלה נא את את יצחק בנך יחידך לעולה! ועתה אם, חלילה, נטבע בנהר – כיצד נפרסם את שמך בעולם?"
מיד גער הקדוש ברוך הוא בשטן, וכהרף עין יבש הנהר ונעלם…
ביום השלישי להליכתם, נשא אברהם את עיניו וראה ענן, הנקשר על אחד ההרים, הבין אברהם, כי זה הוא ההר, והוא פנה אל יצחק בשאלה:
"הרואה אתה, בני, משהו שונה על אחד ההרים האלה?"
"בודאי!" – השיב יצחק, "ענן קשור על ההר".
משנוכח אברהם שאליעזר וישמעאל לא ראו, אמר להם: "אני והנער נלכה, ובינתיים המתינו כאן עד אשר נשוב".
צעדו להם האב והבן במעלה ההר ויבואו אל המקום אשר אמר לו האלקים.
אברהם ראה בהר מזבח עתיק מאד. אותו מזבח עליו הקריבו קין והבל את מנחותיהם, וכן נוח בצאתו מן התיבה, לאחר המבול.
בהתלהבות ובשמחה התכוננו האב ובנו לקדש את ה'.
ברטט קודש נטל אברהם את בנו, את יחידו, את אהובו, אשר נולד לו לעת זקנותו כדי לשימו על המזבח.
"אבא! צעיר אני, וחוששני שמא יזדעזע גופי מן הפחד מפני הסכין, ולכן כפתני נא יפה יפה!"
"ויעקוד את יצחק בנו, וישם אותו על המזבח ממעל לעצים, וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו".
המלאכים התחילו קוראים ומתחננים:
"בורא עולם! מה יהיה על השבועה שנשבעת: 'כי ביצחק יקרא לך זרע'?"
ואז נשמע קול אדיר מן השמים:
"אברהם! אברהם!"
ויאמר: "הנני!"
הקול מן השמים מצווה:
"אל תשלח ידך אל הנער!"
"מי אתה?" – שואל אברהם.
"מלאך ה'!" – עונה הקול.
אבל אברהם אינו מוותר: "הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו אמר לי להעלות את בני לעולה, ואין מלאך יכול לבטל את דברי ה'!"
"אולי רק אוציא משהו מדמו?" שואל אברהם, "הרי הכל מוכן, הקרבן והמזבח, האש והעצים…"
"אל תעש לו מאומה!" עונה לו ה', "כי עתה ידעתי, כי ירא אלוקים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני!"
"לא אחל את בריתי ומוצא שפתי לא אשנה! הברית, שכרתי לך ואמרתי 'כי ביצחק יקרא לך זרע" תתקיים, ומוצא שפתי לא אשנה, שהרי רק להעלות את יצחק לעולה אמרתי לך, ולא לשחטו. עתה, כאשר כבר קיימת את הדבר והעלית אותו על המזבח – הורד אותו והתירהו מן העקידה!"
אמר אברהם: "רבונו של עולם! כאשר אמרת לי להביא את יצחק קרבן עולה לפניך, כבשתי את יצרי. אבקשך, שכך תנהג גם אתה, שתכבוש כעסך ותסלח לבני ישראל על עוונותיהם!"
קיבל ה' את בקשתו של אברהם ואמר:
"אכן עתידים בניו של יצחק לחטוא לפני, ואני אדון אותם על חטאיהם בכל שנה בראש השנה. וכאשר ירצו לזכות בדין, יתקעו לפני בשופר, ובשמעי את קול השופר, אזכור להם את עקידת יצחק ואסלח להם!"
הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם להסתכל לאחוריו. סובב אברהם את ראשו וראה איל נאחז בסבך העצים.
"כאשר בניך יתקעו לפני בקרן כזו של איל, אכפר להם על חטאיהם".
ניגש אברהם אל האיל, התיר אותו מסבך הענפים ושחטו תחת בנו.
שחט אברהם את האיל תחת בנו, אמר:
"יהי רצון, שה' יקבל עולה זו, ששחטתי עתה, כאילו שחטתי לפניו את בני יצחק על גבי המזבח".
ואמנם עלה הקרבן לרצון לפני ה', כביכול, כאילו יצחק הוקרב על גבי המזבח.
מקרני האיל עשה ה' שופרות. השופר שעשה מן הקרן השמאלית, תקע בו ה' בהר סיני בעת שנתן תורה לישראל, והקרן השניה שמורה ליום שבו יבוא גואלם של ישראל – מלך המשיח, כמו שכתוב: "והיה ביום ההוא, יתקע בשופר גדול"…