השנה מסתיימת. קול השופר מזכיר לנו, כי אך ימים ספורים מפרידים בינינו ובין ראש השנה, יום הדין. קול השופר קורא לנו להתייצב לפני מלכנו ושופטנו, כדי שנזכה מידו לחיים מחודשים.
עלינו לשבח את אבותינו על שתיקנו תקופת הכנה רבתי בת חודש ימים לקראת יום זה. בכך הם נתנו ביטוי לאידיאה, כי בעיניהם ראש השנה הוא יום זיכרון, יום של חשבון נפש והזדככות.
כדי להתפלל יום אחד בכוונה בבית הכנסת, אין צורך להתכונן במידה כה מופלגת. המניע לכל התכונה הזאת, שונה לחלוטין. טמון כאן רעיון של אחריות שהאדם נושא על מעשיו ומחדליו. שואף הוא לחזור בתשובה מעשית על אורח חייו הקודם. אבותינו ידעו היטב כי הימים הנוראים הם נוראים ממש ואין זו מליצה גרידא.
הבה נתבונן ולו במבט שטחי, בתפילות אשר בהן אנו מביעים בימי הסליחות האלה את החלטותינו לקראת התשובה. הלא המה רעיונות על יחסו של הקב"ה עם האדם, שהוא יחס קרוב וישיר, ללא מתווך.
השנה נוטה אל קיצה. יום הדין קרב. מה עשינו במשך השנה שחלפה כדי שמצבינו הרוחני ישתפר, כדי שהכפירה לא תתרבה, כדי שקלי הדעת יערכו את חשבון נפשם ויכירו באמת האלוקית, כדי שכולם יאמינו בקדושת התורה ויצייתו להוראותיה? כלום חיזקנו את הכרת התורה בקרב העם? האמנם הידקנו את הקשר עם התורה במישור החינוכי? ובעיקר: האם היינו אנו בחיינו, בחיי בנינו ובחיי משפחתנו, דוגמה לטהרה ולאמת, לצדקה ולחסד, לקדושה ולטהרת המחשבה? האם הגשמנו את התורה, עד שה' היה יכול להציגנו כדוגמה ולומר עלינו: "עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיהו מ"ט, ג')?
השופר קורא לתשובה, מעורר בנו דריכות להיות מוכנים ליום הדין. הלוואי ויעוררו אותנו ימי הסליחות במלוא הרצינות וילוונו בהחלטותינו לעתיד, יהי רצון שהעתיד שלנו יכפר על העבר, עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו ישמיענו: "סלחתי".