בדרך ארץ כלולות כל המידות הטובות, כמו ענווה, צניעות, יושר וכו'.
ומדוע הן קדמו לתורה?
כי כמו שלכל מלאכה דרושים כלי עבודה שבלעדיהם אי אפשר להתחיל במלאכה, כך גם לתורה ישנם כלי עבודה שהם ההכנה העיקרית ללימוד התורה, ובלעדיהם אין התורה נקנית אצל הלומד, כלי עבודה אלו הם המידות הטובות. האדם הבא ללמוד תורה זקוק לכלים אלו.
המידות הטובות אינן מופיעות כחלק מתרי"ג המצוות מפני שהמידות הטובות הן הכנות עיקריות למצוות עצמן, ולכן המידות הרעות קשות יותר מהעבירות עצמן.
זאת היא המשמעות לחומרה הרבה שמייחסים חז"ל למידות הרעות, כמו שאמרו "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" וכן אמרו על מי שיש בו גסות הרוח שהוא ככופר בעיקר וכו'. עיקרון זה מצוי גם לצדו השני של המטבע, כמו שאמרו על ענוה ושפלות שהן המביאות לדרגת רוח הקודש, וכן: "איזהו בן העולם הבא? כל שהוא ענותן ושפל ברך". חז"ל החשיבו את ענין המידות הטובות, כי הן היסוד וההקדמה לכל המצוות.
חז"ל גם לימדו אותנו איך מחנכים למידות טובות, וכך הובא במסכת דרך ארץ רבה (פ"ז):
מעשה ברבי עקיבא שעשה סעודה לתלמידיו, הביאו לפניהם שני מאכלים אחד חי ואחד מבושל. תחילה הגישו לפניהם קלח של כרוב.
בא הראשון אחז את הקלח בידו וניסה לתלשו, כשראה שלא הצליח לתלוש, עזב את הקלח ואכל את הלחם לבד. לאחריו בא תלמיד אחר שלא היה בעל נימוס ודרך ארץ, אחז את הקלח בשתי ידיו ונשכו בשניו.
אמר לו רבי עקיבא: לא כך עליך לעשות! היה לך להניח את עקבך בתוך הקערה וכך לתלוש ביתר קלות.
לאחר מכן הביאו לפניהם מאכל מבושל ושבעו כולם.
אמר להם רבי עקיבא: בני, כל זאת לא עשיתי אלא כדי לבדוק אם יש בכם מידת דרך ארץ, אם לא.
לימוד גדול לומדים אנו ממעשה זה:
א. אם התנא הגדול ראה צורך לחנך לדרך ארץ את תלמידיו שהיו בעצמם גדולים בתורה, כמה מוטלת עלינו החובה לחנך לדרך ארץ ומידות טובות.
ב. החינוך לא נעשה באמצעות דרשות בלבד, רבי עקיבא אינו מסתפק בהטפה לדרך ארץ, הוא עורך להם מבחן ומיד מתגלה מי נוהג בדרך ארץ ומי אינו נוהג כראוי.
ג. רבי עקיבא לא נזף ולא גער, בהערה עקיפה בה הוא מציע לו להניח את רגלו בתוך הקערה לומד התלמיד כי התנהגותו הייתה מגוחכת וחסרת דרך ארץ.
ההדגמה המעשית בהלכות דרך ארץ חשובה מאד. אבא או מחנך שאינו נוהג בעצמו בנימוס ודרך ארץ, בודאי שלא יוכל להטיף לדרך כזו לילדיו. אב הנוהג בקולניות אינו יכול ללמד את בנו התנהגות שקטה. וכאן אנו מגיעים שוב לעניין המכריע של דוגמה אישית.
ההדרכה לדרך ארץ תעשה בנועם ובנחת, תוך ציון נקודת שבח ראויות, מלוות בהערות והארות בדרך חכמה על הדרכים הבלתי ראויות.
וכאשר נחנך את בנינו למידות ולדרך ארץ, נקנה להם כלים ראויים שיסייעו בידם ללמוד את חכמת התורה.