"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" כך תעלה השאלה בבתי ישראל בליל הסדר.

עת יקרא האב לפני בני המשפחה את התשובה מתוך ההגדה, ימצא כי "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול". לכל אחד מהם התייחסות שונה. אין התשובה הניתנת לראשון מתאימה לשני, ואין צורת הדיבור המיוחדת לשלישי מתאימה לרביעי.

יחד עם זאת, ללא ספק שהושבתם של ארבעת הבנים יחדיו סביב שולחן ליל הסדר, נתינת פתחון פה לשאלות והאפשרות לתשובות, מטרתה לרומם את הנוכחים, להעלות את ארבעת הבנים גבוה יותר מהנקודה בה הם נמצאים, להביא לכך שהבן החכם יהיה בשנה הבאה חכם יותר. שהרשע יחדל מרשעותו ויחכם אף הוא. תומתו של התם תתפוגג, ופיו של זה שאינו יודע לשאול יפתח לרווחה.

זוהי המטרה המוצהרת. השאלה היא כיצד עושים זאת.

בדיוק לשם כך נועדה ה"הגדה של פסח". 

_x000D_

חכם

הורה יקר, אם זכית בבן חכם, דאג נא לפתח את כשרונותיו, להעצים את חכמתו ולכוון אותו לאפיקים חיוביים.

אל נא תדחה את שאלותיו בתשובות מתחמקות. עזור לו להתפתח, כוון אותו אל המקורות המתאימים, שם יוכל לקבל תשובות לשאלותיו. שם יוכל לשאוב חכמה כאוות נפשו. תן לו! נפשו צמאה.

אם שאלותיו הכנות אינן זוכות לתשובות אמיתיות ומפורטות, אם ההורה אינו מגלה הבנה לנפש הבן הצמא לחכמה, עלול הוא חלילה לגלות כי בנו איבד את תואר החכם והנבון…

בהגדה של פסח החכם שואל שאלה מפורטת: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלקינו אתכם?" הוא פירט את השאלה לפרוטות – עדות, חוקים, משפטים…

"אף אתה אמור לו כהלכות הפסח" – ענה לו תשובה מפורטת על שאלתו: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". כלומר, שנן ופרט לו את כל ענייני הפסח והלכותיו, מתחילתם ועד סופם, עד לסיום בדיני האפיקומן. כך תרווה את צמאונו בתשובה מפורטת ובהתייחסות מלאה.

_x000D_

רשע

ומכאן אל הקיצוניות השניה, אל הרשע:

הוא, הנהנתן, המחפש להתחמק ממחוייבויות. לא מעניין אותו מאומה. אין לו דבר בעולמו מלבד הנאות ופורקן יצרים.

הוא מביט בהוריו ובמוריו במבט מתנשא האומר: "אני ואפסי עוד". הוא אינו מתבייש מלהביע את דעתו המזלזלת לנוכח הדרישות המיושנות שיש להוריו ולמוריו. "כל אלה שייכים לדור הישן", הוא אומר, "אני יודע מה טוב בשבילי, אני עצמאי, מסתדר יפה מאד בעצמי".

"אף אתה הקהה את שיניו" – הֶיֵה חכם, עזור לו לצאת מגאוותו המטופשת, הקהה (מלשון קהה) אותה, תן לו להבין בדרך עקיפה שמגדל השן שבו הוא יושב, דמיוני הוא. נסה לשכנעו שללא השכלה וללא הצמדות למקורות החכמה, לא ניתן להגיע לשום מקום.

"אילו היה שם, לא היה נגאל" – אדם שאינו רוצה להתקדם, שמסרב לעזור לעצמו, איש לא יוכל לעזור לו…

_x000D_

כולם מכירים את גיל שאלות ה"מה זה". הילד לומד להכיר את הסובב אותו, אך עדיין מתייחס לצד החיצוני בלבד. הוא עדיין שטחי ואינו מעמיק לשאול על מהות הדברים ותוכנם. גם שלב זה חשוב מאד בהתפתחותו של הילד.

הבעיה היא שלא תמיד ה"תם" הוא בן שנתיים וחצי. לעתים הוא כבר עבר את גיל העשרה. אחיו הקטנים כבר בוגרים ממנו בשכלם, אף אחיו בן הארבע כבר עבר את שלב ה"מה זה" והגיע לגיל ה"למה". ואילו הוא עדיין רדוד, אינו מעמיק, אינו מתבונן, מסתכל בעטיפה החיצונית ושואל "מה זה?"

כשהורה שומע את בנו בן העשרה שואל: "מה זה?" ותו לא, עולה בקרבו רגש של תסכול, אולי אפילו כעס. הוא מתעלם במופגן מהשאלה המרגיזה ונותן לילד את התחושה שממנו כבר לא יצא כלום…

לא זו הדרך. כעס ותסכול לא יועילו ובמקום להתפתח, תחול נסיגה.

יש לנהוג בחכמה: הבן שאל "מה זאת?" הרחב את אופקיו, תן לו תשובה מעמיקה יותר, תן לו תשובה מהותית יותר, העמק את התשובה, פתח לו פתח להשכלה. אט אט הוא יצא מתמותו, הוא עוד עתיד להגיע רחוק.

מן ההגדה למדנו זאת. שהרי שאלתו של הבן התם על מנהגי הפסח מוצתה במילים: "מה זאת?" האב מרחיב את התשובה והוא מפרט לו את טעמם הפנימי של הדברים: "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים".

_x000D_

שאינו יודע לשאול

הבן הרביעי, גרוע מן התם, הוא אינו שואל מאומה. שום דבר אינו מגרה את מוחו, הוא אינו מבחין במאומה. הכל חלק, אין בעיות…

ההורה מתבונן וכואב. הקשר שלו עם הבן הולך ופוחת, הולך ונעלם, הוא מרגיש שאין עם מי לדבר, חבל על זמנו. בלבו פנימה הוא כמעט מיואש מבנו.

ההגדה מלמדת אותנו פרק נכבד בחינוכו של הבן שאינו יודע לשאול: "את פתח לו". אל תניח לקשר להתנתק, אל תתן לנער להסתגר בתוך עולמו. "פתח לו", למד אותו במה להתבונן, גלה לו מה רגיל ומה שונה, כיצד שואלים וכיצד מתעניינים.

הוא כבר יבוא אחריך.