בני ישראל היו שקועים במצרים במ"ט שערי טומאה. לו נכנסו, חלילה, לשער החמישים – היו נטמעים שם ומאבדים את זהותם. לפיכך, מיהר הקדוש ברוך הוא וקיצר את תקופת שהייתנו במצרים.
יום לאחר היציאה החלה הספירה לקראת מתן תורה. מ"ט ימים ספרו – שבעה שבועות, וביום החמישים ניתנה התורה. וכך אנו מצווים לנהוג לדורות: "וספרתם לכם ממחרת השבת (השבתון של חג הפסח)… שבע שבתות תמימות תהיינה (היינו מ"ט ימים), עד ממחרת השבת (השבוע) השביעית תספרו חמישים יום" (ויקרא כ"ג, ט"ו). זוהי "ספירת העומר" שאנו סופרים בכל לילה, בין פסח לשבועות.
זה לעומת זה: מ"ט שערי טומאה במצרים, והשער החמישים הוא שורש הטומאה ועצמיותה. ובספירת העומר – מ"ט שערי התעלות וקדושה, והיום החמישים – פסגת הרוחניות והקדושה: מעמד הר סיני וקבלת התורה.
מה הם מ"ט השערים? מהו השער החמישים?
חכמי הסוד, מנו שבע מידות בסיסיות בטבעו של האדם, שהן כנגד שבע הספירות העליונות, שמושתת עליהן העולם: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.
כנגדן עמדו לעם ישראל שבעה רועים, שכל אחד מהם בנה את עצמו, אישיותו ושיטתו, על בסיס ויסוד אחת המידות. והם: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד.
אברהם אבינו, מידתו חסד. חסד בגשמיות – הכנסת אורחים במסירות נפש. ארבעה פתחים פתח באוהלו, שנטע על פרשת דרכים במדבר, כדי שכל עובר אורח ייכנס לביתו, יאכל לשובע וישתה לרוויה.
וחסד ברוחניות – "ויקרא אברהם בשם ה' א-ל עולם", הוא שאף להנחיל את הכרת האמת לכל הברואים, השתוקק לגלות להם את האור הגדול, רצה לספר להם על הנהגת הבורא, על טובו ועל חסדו. שיעבדוהו גם הם, ויזכו לשכר נצחי!
אברהם אבינו – עמוד החסד: "חסד לאברהם" (מיכה ז', כ').
יצחק בנו – עמוד היראה: "פחד יצחק" (בראשית ל"א, מ"ב), מידת הגבורה. וכך כל שבעת הרועים, כל אחד ותכונתו, כל אחד ומידתו.
על שבעת הרועים לעמוד לנגד עינינו כדוגמה וכמופת לבניין אישיותנו. אולם מחובתנו לדעת כי "זה לעומת זה עשה האלוקים". המידות אינן אלא כלים, שניתן לצקת בהן תכנים חיוביים ושליליים. שכן, כשם שאברהם אבינו בנה עצמו על מידת החסד הטובה, כלומר, ששאף לתת ולהעניק ביד רחבה, כך בנו ישמעאל נטל את המידה הזו, ירשה מאביו, ומילא אותה תוכן שלילי – הפקרות וזלזול ברכוש: "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו" (בראשית ט"ז, י"ב).
כשם שיצחק אבינו עמל על מידת הגבורה שבקדושה, תבע מעצמו עוד ועוד יראת ה' ועבודתו, כך ירש ממנו עשיו בכורו את מידתו והיטה אותה לצד הרע: איש יודע ציד, איש שדה, שפחדו ויראתו על הכל, וידיו מלאות דם.
כל מידה חייבת להיות כלולה מכל המידות כולן, הן יהוו לה השלמה ואיזון. הבונה את עצמו על מידת החסד, ימזג עמה מעט "גבורה", שתציב לחסד גבולות ויערב בה את מידת ה"תפארת" והמזג הטוב, וכן בשאר המידות. שבע הן המידות, ובהיות כל אחת בנויה משבע, הריהן מ"ט.
שבע המידות, כשהן מנוצלות לרעה, הדבר מחלחל בפנימיות. וקיימת סכנה מוחשית שהשורש הטוב יתקלקל ויגרם לו נזק בלתי הפיך. שייכנסו בשער החמישים של הטומאה, ואז לא יוכלו עוד להיגאל. היה צורך דחוף, מיידי, למהר ולגאלם. "ולא יכלו להתמהמה!" (שמות י"ב, ל"ט).
ואז החל השיקום, החל הבניין, החלה – הספירה. יום אחר יום. "שבעה שבועות". החלה קניית שבע המידות, שכל אחת מהן בנויה משבע, במ"ט יום של התעלות – לתקן מידה אחר מידה. הדבר לא נעשה בחטף, לא ביום אחד, לא בפעם אחת. זוהי עבודה איטית, יסודית, מדורגת ורצופה. העלייה לא תיעשה בקפיצה. הדבר ייעשה בספירה רצופה, יתמקד כל יום בשבריר של מידה. עד לסיום, עד להשלמה. כאשר מסיימים לספור מ"ט יום, להתעלות במ"ט דרגות, ניצבים למרגלות הר סיני. זוכים לשלמות, לגילוי האלוקי. "תספרו חמישים יום", מגיעים לשער החמישים שבקדושה, לקבלת התורה.