בכל אדם שוכנת נשמה רוחנית שהיא חלק אלוק ממעל, החצובה מתחת כסא הכבוד. הקב"ה הוריד את הנשמה הרוחנית לגוף האדם הגשמי, והדבר ניכר בכל צעד ושעל. כוחות הטבע נבראו לפי חוקי סיבה ומסובב, לעומת זאת, נשמת האדם הרוחנית, חורגת מסיבתיות ואינה משועבדת לחוקי טבע אלא תלויה בעשיית רצונו של ה' יתברך בלבד.

בנוסף לכך, למרות שיש באדם כוחות נפש שונים המשפיעים על הבחירה לשני כיווניה, הרי שהבחירה בין לטוב למוטב – נעשית אך ורק על ידי הנשמה הרוחנית שאינה מושפעת מאילוצים הנובעים מכוחות נפשו של האדם. ככל שהאדם רוחני יותר, כך הנשמה הרוחנית שולטת יותר על גופו. לעומת זאת, כאשר האדם חומרי יותר, נשמתו מושפעת מתכונות גופו הגשמי. האדם החומרני בודק כל אירוע באמת מידה של חומר וטבע. הוא אינו מסוגל להבין שהבחירה חורגת מהחוקיות של סיבה ומסובב. בהתאם לחומריותו, הוא מתרחק מהשגה ומהבנה במושגי הנשמה הרוחנית המושרשת באדם. מסיבה זו הוא גם בוחן את האדם כחלק מתורת המדע ובהתאם לחוקי הטבע בלבד.

תיאוריה זו אינה עומדת במבחן המציאות. אם נתקדם בהתאם להלך מחשבה זה עד למסקנות סופיות, ניווכח שכאשר האדם עושה מעשה שלילי, לא ניתן להטיל עליו אשמה, מכיוון שהוא עשה זאת מכורח השפעת כוחות נפש שונים שכפו עליו לבחור ברע. לעומת זאת, כאשר אדם עושה מעשה טוב, הוא רגיל לזקוף לזכותו את מעשהו הטוב שעשה. כשם שהכישלון אינו נזקף לרעת האדם, כפי שביארנו, כך גם אין לזקוף לזכות האדם את הצלחתו, מכיוון שהצלחתו נובעת מכוחות טבעיים המושרשים באדם. אין אפשרות להפריד בין דבקים אלו, קיימות שתי דרכים כוללניות בלבד: או שהכל מתייחס לבחירה, או שהכל מתייחס לאילוצים שאינם נמצאים בשליטת האדם, וממילא לא מגיע לו כל שכר על מעשיו הטובים.

הכפירה בקיומה של הנשמה שומטת את הבסיס לאישיותו של האדם, למידת אחריותו, למעשי הצטיינותו או לייחודיות הפנימית שלו.

האמונה, לעומת זאת, מחזקת את תדמית האדם ומקנה לו אפשרות לנהל את כל מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו בהתאם לכח הבחירה הנטוע בלבו.