לכל מחלה הבאה על האדם קיימת סיבה שמחמתה היא נשלחה מהשמים.
לעתים המחלה מהווה עונש, ומופיעה כגמול על חטאיו של האדם ועל מעשיו הרעים. לעתים למחלה יש מטרות חיוביות. היא מראה לאדם את מגבלותיו ומוכיחה לו שאין הכל תלוי בו. באותו משקל, אם המחלה קשה, היא מאותתת לו שחיי האדם מוגבלים, ושעליו להסיק מסקנות.
לעתים המחלה היא מבחן שה' שולח לאדם. ה' בוחן אותו כיצד יגיב. המחלה הינה הזדמנות הניתנת לאדם כדי לגלות כוחות נפשיים רדומים המצויים בלבו פנימה.
הגורמים הרוחניים העומדים מאחורי המחלה הם הקובעים את משך המחלה ואת עוצמתה. מחלה שנשלחה כדי לתקן ליקויים, תיעלם ברגע שיושג התיקון. המחלה אינה אלא ביטוי חיצוני, נורת ביקורת לפגם הפנימי. המחלה מצביעה על הפגם ומורה לאדם לשוב בתשובה ולתקן את מה שפגם. אם הוא תיקן את הטעון תיקון, שוב אין סיבה למחלה – והיא תיעלם.
מטרתו של העונש השמיימי שונה לחלוטין מהמטרות אותן מציבה המערכת המשפטית הארצית בבואה לדון אדם שחטא. העונש הניתן משמים מתקן את הרקע לחטא, מסייע לאדם להבין מדוע שגה בדרכו. ובעיקר, העונש יוצר תקוה לעתיד טוב יותר, עתיד המצוייד בעבר שנלמד לקחו!
אדם העובר על חוקי המדינה נענש מפאת שתי סיבות: א] הציבור דורש גמול על פשעיו. ב] כדי להרתיע אחרים מללכת בדרכיו. שיקום הפושע – למרות היותו אחת המטרות המוצהרות של מתקני הכליאה – אינו נמנה עם הסיבות שהשופט גוזר בגללן מאסר ממושך יותר. השיקום – אם הוא אכן קיים – הינו התגוננות נוספת של הציבור כדי להבטיח את שלומם לעתיד. לעומת זאת, אצל הקב"ה מטרת העונש היא עבור האדם ולטובתו. מטרתו להביא אותו להכרה פנימית שתמנע ממנו ליפול שוב במכמורות החטא.
קללת האדמה בעבור חטאו של אדם הראשון, כלומר הצורך לעבוד בזעת אפיים, פעלה את פעולתה. אולם במשך הזמן, שוב החלה הדרדרות בהתנהגותה של האנושות. לקח העונש של קללת האדמה נשכח, והאנשים, במקום לראות את עצמם תלויים בחסדי ה', בהוציאם לחם בזעת אפיים, החלו לראות את עצמם כיוצרים. הרגשת חוסר התלות בברכת שמים התירה כל רסן מוסרי. אנשי דור המבול היוו חברה אשר דרסה בכוונה תחילה את כל המוסכמות. התנהגותם של אנשי דור המבול הפגינה רעה מוחלטת אשר הוכיחה שהם אינם ראויים לקיום, הם הוכיחו שאינם מסוגלים להגיע להכרת התלות בבורא.
מכל האנושות, רק נח ומשפחתו גילו שנותר בהם ניצוץ של הכרה במציאותו של בורא עולם, ולכן רק הם היו ראויים להצלה. כאשר יצא נח מהתיבה וראה שכל העולם חרב ורק הוא ובניו נותרו, מה היתה תגובתו? האם הוא בנה בית? האם הוא התחיל בחרישה, בזריעה ובנטיעה? לא ולא. הוא הקריב קרבן לה'; ביטוי להכרה שכל חייו נתונים ביד ה'.
נח, בהקריבו קרבן מיד בצאתו מן התיבה, גילה את תלותו בה'. גילוי זה הוא ראיה שמטרת העונש, אכן הושגה. מנח ובניו אכן ניתן לבנות עולם בר-קיום. מזרעם אפשר יהיה להקים אומה אשר תכיר את יד ה' והשגחתו בכל הנעשה עלי אדמות; בכל מצב – בדלות ובעשירות, בארצם ובנכר, באבלות ובשמחה – תמיד הם יכריזו לפני כל באי עולם שיש אדון לעולם!
זוהי גם מטרת העונש של חורבן ירושלים; כלול בו לא רק גמול על מעשיהם של אותם אנשים אשר חיו בזמן המקדש הראשון והשני, אלא יש בו גם הפקת לקח לדורות. גם הירידה לבבל וגם הגלות המתמשכת אחרי חורבן הבית השני מכוונות עבורנו, כדי שנתקן בפנימיותינו את הדרוש, ונזכה לביאת גואל צדק ולבנין בית המקדש הנצחי.
גם כיום חייבים אנו להמשיך בהתבוננות פנימית זו. אנו מצווים להמשיך ולהתאבל על ירושלים, כי הגורמים שהביאו לחורבן עדיין קיימים. מטרת עונש החורבן לא תושג באם נהיה עם ככל העמים. גם הפסקת ההטרדות והגזירות של האומות לא תצביע על סופה של הגלות. לא למען מטרה זו אנו אבלים על חורבן ירושלים, ולא זו השמחה שאנו מצפים לזכות ולראות. אין אנו אבלים על אבידת מעמדנו כיישות עצמאית בין האומות, אלא על כך שבמו ידינו הרחקנו את השכינה מקרבנו. כאשר נכיר במהותה של האבידה אשר איבדנו, נזכה לראות שהשכינה עדיין מתקיימת בקרבנו. הקשר הנצחי בין עם ישראל לאביהם שבשמים לא נותק ואינו יכול להנתק. אמנם הוא רופף בגלל חטאינו, אולם הוא קיים ובידינו לחזקו!