לאיסור אונאת ממון (רמיה וגזל) ולאיסור אונאת דברים (גרימת בושה וצער) יש מכנה משותף. שניהם מנצלים את חולשתו של הזולת. התורה מגינה על החלשים מפני המנצלים הפוגעים בהם.

אדם המוכר סחורה ירודה במחיר מפולפל או שהוא קונה סחורה יקרה במחיר נמוך וכיוצא בזה, עובר על איסור הונאה. איסור זה נאמר במפורש בתורה: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו" (ויקרא כה, יד). האדם שהונה את רעהו חייב להחזיר לו את ההפרש. אין ספק שאדם אינו מוכן לשלם מחיר מופרז ללא הצדקה, ובודאי הקונה לא היה מודע למחירה הריאלי של הסחורה שקנה.

קיים איסור נוסף בתורה, שגם הוא נקרא 'הונאה', למרות שלכאורה, אין קשר ישיר בינו לבין ההונאה. הכוונה היא למי שגורם השפלה, צער או בושה לזולת על ידי דיבור. כאשר הוא מבייש אותו לפני אחרים, פוגע בכבודו או מצער אותו על ידי הערה עוקצנית, הוא עובר על איסור הונאה, איסור "אונאת דברים".

השם המשותף בא ללמדנו, שקיים ביניהם מכנה משותף. מטרת שני איסורים אלו היא שהאדם לא ינצל את חולשת זולתו לרעה.

הבה נסביר את הדברים: אדם המוכר במחיר מופרז, עושה זאת בהסכמתו של הקונה. הקונה הסכים לעסקה, משום שלא היה בקי בטיב הסחורה או בשוויה בשוק, והמוכר ניצל חוסר ידיעה זה לטובתו. אמנם הסוחר המצוי יסביר לנו, שאין במהלך זה כל רע. "זהו מסחר!" מעין מלחמה קטנה, שהממולח יותר מנצח בה. אולם השקפת התורה על יחס זה שונה לחלוטין. על פי השקפת התורה יש כאן לא רק גזלה, אלא גם חוסר אמונה בבורא עולם. לו היית מאמין שיש א-לוקים, ולא האדם הוא בעל הבית של העולם, אין כל עניין במלחמה זו מול הזולת. על האדם לשאול את עצמו: בעבור מי אתה מנהל מלחמה? האם עליך לעזור לא-לוקים לספק לך פרנסה?

גם באונאת דברים מצויה נקודה זו. אנשים רבים מזלזלים באיסור זה כאשר הם מתייחסים אל זולתם שלא כראוי. גם אדם שלעולם לא ירים יד על חברו, אינו נרתע מהטחת עלבונות, מאמירת הערות עוקצניות או מסיפור בדיחות מכאיבות, כאשר נדמה לו שהצדק עמו. מדוע? משום שאין הוא פוגע גופנית בזולת. אולם לאמיתו של דבר, הפגיעה היא קשה יותר. הוא פוגע בצד החלש של זולתו, הוא מנצל לרעה את חולשתו. הוא גובר על יריבו לא בנשק ולא במכות, אלא בדיבורים.

אולם יש לדעת, שההולך בדרך זו, מנהל למעשה מלחמה, ומעשיו נחשבים כחטא חמור שתוצאותיו קשות.

רק על ידי אמונה איתנה בבורא עולם ניתן להנצל מעשיית עוול. מי שמרגיש שהוא 'פקיד' בלבד, שמעליו מצוי בורא כל יכול, ייקל עליו לוותר על 'מלחמת הקיום' ולהניח ל'בעל הבית' לנהל את עולמו. בעל הבית יעשה זאת בצורה הטובה ביותר. יש באפשרותנו להעניק לכל אדם אך טוב וחסד, ואיש לא ייפגע במלחמת קיום דורסנית או ביחס קשה של רעהו.

אונאת ממון ואונאת דברים צועדות שלובות זו לצד זו, והתיקון השלם הוא התגברות על שתיהן יחד.