הילד שב הביתה מהגן, נסער. הוא מספר שהם ראו אריה, נמר וזאב. הוא מוסיף לתאר אותם בצבעים חיים, כיצד האריה הלך, הזאב רץ והנמר טרף.
האם מרימה טלפון נסער לגננת, ומבררת האמנם הגננת לקחה את הילדים לטיול בגן-החיות ללא ידיעת ההורים? הגננת מצידה כמובן מכחישה, האם ממהרת להתנצל, וחוזרת אל ילדה הקט.
בעוד שעיניו בורקות מתיאורי עלילות האריה, הנמר והזאב היא קוטעת את דבריו בתקיפות: "דני, למה אתה משקר? אתה כבר יודע שאסור לשקר!"
אמנם אם זו כוונתה טובה, היא רוצה שבנה ידבר אמת, ואילו סיפורים אלו אכן רחוקים מן האמת. אך תגובתה לא הייתה רצויה.
הילד לא סיפר שקרים במכוון, הוא העלה את דמיונותיו. הוא נתקל באחד מספרי הגן בדמויותיהן של החיות, ובכושר דמיונו המפותח החיה את החיות ותיאר אותם כאילו ראה אותם במו עיניו.
עולם הדמיון מפתה הוא ביותר. כלום אין אנו מכירים אנשים מבוגרים הבורחים אל עולם הדמיון דבר יום ביומו, על ידי סרטים בדיוניים וקריאת ספרי מתח. ישנם אף כאלה היורדים לדיוטא תחתונה, למרות שיודעים הם את הנזק הגדול הנגרם לגופם ולנפשם, מתפתים הם להשתמש באמצעי הזיה למיניהם, ומתמכרים להם באופן מוחלט.
אם כך הם פני הדברים אצל המבוגרים, בודאי כך הוא המצב גם אצל ילד שעולם הדמיון שלו מפותח פי כמה וכמה. הילד שונה מהמבוגר בכך שהגבול בין מציאות לדמיון מטושטש אצלו מאד. ילד עולה על מטוס משחק מתנדנד בשני שקלים, ובדמיונו הוא רואה את עצמו פורח באוויר מעל שמי תל-אביב. ילדה קטנה מחזיקה בעגלת בובה, ובעיני רוחה היא רואה את עצמה כאמא לכל דבר.
רבי ישראל סלנטר היה אומר, שהמשחית ספינת נייר של ילד, כמוהו כמחריב את ביתו של מבוגר, זה כל עולמו. הילד בספינת הנייר שלו חש את אותן תחושות שחש המבוגר ביחס לביתו.
הילד אינו יודע להבחין בין אמת לשקר. הוא מספר אוסף של סיפורים דמיוניים, ואינו מתכוון כלל לשקר. הוא "רק" מדמיין שהדברים התרחשו בצורה שבה הוא היה רוצה לראות אותם מתרחשים.
מוטל עלינו, ההורים, לחנך את הילד לדעת להבדיל בין אמת לשקר, בין מציאות לדמיון, ולהרגיל אותו לומר רק דברים שהם על טהרת האמת.
בספר "מסילות חיים בחינוך" המבוסס על מאמריו ושיחותיו של המחנך הדגול רבי חיים פרידלנדר זצ"ל, מובאת הרחבת שורש הדבר:
"באיסור שקר משתמשת התורה בביטוי שאינו מצוי באיסורים אחרים, שבהם כתוב: "לא תאכל", "לא תעשה" וכדומה, ואילו כאן כתוב (שמות כ"ג, ז'): "מדבר שקר תרחק". ההסבר לכך הוא שהשקר כה מושך את האדם עד שהתורה ראתה לנכון להרחיקנו לא רק משקר, אלא גם מדבר שקר – מכל מה שכרוך וקשור לשקר באיזו צורה שהיא. עלינו איפוא לחנך את הילד, ראשית, להבדיל בין השקר והמציאות. ושנית, שידע שאמירת שקר היא דבר מגונה עד מאד".
החדרת האמת כערך עליון, תעמוד לילד להמנע מדברים רבים אחרים, שהרי ידע שאם ישאלו אותו על דבר מסויים שעשה, לא יוכל להתחמק ולומר דבר שקר, ולכן יבחר מראש שלא לעשותו. דווקא משום כך יש חשיבות עליונה בחינוך ל"אמת" ובהחדרת השקר, כדבר המגונה ביותר.
בכך גם ניתן לילדנו את הבסיס האיתן לחפש תמיד לחיות בחיים של אמת, ולברוח מן השקר ומכל הקרוב אליו.