הקרבנות מקרבים את האדם לבוראו. כך מורה שמם. הם מהווים קרבנות של רצון טוב מצד האדם להתקרב אל ה'. לעתים, הקרבן בא לכפר על חטא ולתקן ריחוק שנוצר בין האדם לקונו, בעקבות חטאו של האדם.
על פי דברים אלו מובנת התנגדותם העקבית של הנביאים לקרבנות הבאים כפולחן סתמי של זביחת בעלי חיים. אם האדם לא החדיר ללבו את משמעותם האמיתית של הקרבנות, שהם אמצעים לקירבת האלוקים, הקב"ה אינו חפץ בקרבנות אלו. לא יתכן שבעת שיקריב האדם קרבנות, בד בבד הוא יעשה גם מעשים המרחקים אותו מבוראו. על מצבים אלו התריע ישעיה הנביא (א', י"א) ואמר: "למה לי רוב זבחיכם, יאמר ה'".
זאת ועוד, הקרבן מסמל את העובדה שהאדם, כביכול, מקריב בזביחה זו את רוחו ונשמתו לבורא העולמים. רואים זאת מפרשת קורבנותיהם של קין והבל.
קין הביא מנחה לה' מפרי האדמה. היה זה זרע פשתן שהוא פחות ביותר בחשיבותו. הבאת מנחה מעין זו מלמדת כי מנחתו לא באה אלא כדי "לצאת ידי חובה". כך נוהג מי שחש את עצמו כבעל רכוש, שהגיע למסקנה שכדי שיישאר רכושו בידו, עליו להפריש חלק ממנו במטרה לפייס את מי שעומד מעליו. הוא סבור שבדרך זו הוא יתפשר עם הבורא, וה' יניח לו ולקנייניו.
לעומתו, הביא הבל מבכורות צאנו ומחלביהן, הוא הביא את העידית. הבאה מסוג זה נובעת מתחושת האדם: לו עצמו אין מאומה והכל שייך לקב"ה. האדם שייך לבורא – נשמתו, גופו, וכל אשר לו, הכל שייך לרשות ה'. כיוון שכך, הוא היה מקריב ברצון את עצמו כקרבן. אולם מאחר שנטילת נפשו נאסרה עליו, הוא מקריב לבורא את מבחר קנייניו.
אין תימה איפוא, שקרבנותיהם של קין והבל התקבלו בצורה שונה, כפי שנאמר בתורה: "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה" (בראשית ד', ד'-ה').
הבורא עצמו אינו זקוק למאומה מאיתנו. הקורבנות הם עבורנו, עבור נפשנו החשה בצורך לעשות מעשה שיבטא את קירבתנו לבורא.
תכלית הקרבן היא שהאדם יזבח את רוחו לקב"ה. בלא אותה רוח נשברת, מתרוקן הקרבן מתוכנו. אם האדם מבין ענין זה, קרבנותיו הופכים להיות מכשיר רב עוצמה להתקרבות לקב"ה. גם אם חטא האדם ושגה, הוא עשוי באמצעות הקרבן לתקן את משוגותיו. לעומת זאת, בהעדר גורם הכניעה של מקריב הקרבן, עדיף היה לו לקרבן שלא יקריבוהו כלל על גבי המזבח.
הקרבן מקרב את מי שמעוניין בכך, את מי שליבו הומה לקירבת בוראו, את מי שבמצפונו פנימה יוקדת אש קודש. הוא מבטא זאת על ידי הבאת הקרבן, על ידי הקרבתו לבורא עולמים.