העבותות שנקשרו בין ארץ ישראל לעם ישראל שזורים מאלפי נימים, ימיהם כימות עולם ותוכם רצוף אהבה.
שבועת הגולים על נהרות בבל: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים קל"ז, ה'-ו'), הפכה לצו מקודש, שרבבות אלפי ישראל שמרו בכל מקום – תפוצתם לו אמונים.
בכל העתים קיננה בלב יהודים השאיפה לעלות לציון ולחונן את עפרה. אלו שזכו להגשים משאלה זו, אותם העולים לארץ מכורתם עשו זאת בספינות מפרש רעועות בלב ימים. ומשהוגשמה משאת נפשם, לא היה קץ לשמחתם ולאושרם. כאשר סוף סוף זכו להגיע לארץ ישראל, הם נישקו את עפרה והתרפקו על אבני חוצותיה, כהתרפק בן על אמו הורתו. שורשים עמוקים אלו שזורים בעצם ההוויה של העם והארץ. ומכאן עוצמתם וסוד נצחיותם. ארץ ישראל ניתנה לאבותינו לאחוזת עולם.
מתנה זו שקיבל עם ישראל מידי ההשגחה העליונה, לא נעשתה בדרך של נתינה חיצונית, כדרך כדרך הענקת שי בין איש לרעהו. נוצר כאן קישור פנימי, עד שהעם והארץ דבקו זה לזה והיו לאחד.
דברים אלו מגיעים ליתר ביטוי בנבואת התוכחה. כאשר התורה מפרטת את אשר עלול לקרות בעקבות חטאי העם, היא מתארת כמעט בנשימה אחת את מאורעות העם, במקביל לגורל הארץ. התורה מעידה ומתרה: "והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה. ואתכם אזרה בגויים והריקותי אחריכם חרב, והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה" (ויקרא כ"ו, ל"ב-ל"ג). דברי ימי העם והארץ שזורים זה בזה וקשורים בקשר בל יינתק.
ההיסטוריה העולמית אינה מכירה תופעה הדומה לתופעת הפיזור של העם היהודי. אומות אחרות שגלו מארצותיהן מצאו מקום מקלט במקום מן המקומות והתאקלמו בו. לעומתם, העם היהודי נפוץ לכל עבר, עד שקשה למצוא פינה בתבל שלשם לא הגיעו גולי ישראל.
המעניין בדבר הוא, שאין מקום שבו היכו היהודים שורש. גם אם בתקופות מסויימות נדמה היה ליהודים, במקום כלשהו, שהנה הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, לא חלף זמן רב והתחזית התבדתה כליל. נבואת התורה: "ובגויים ההם אל תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגליך" (דברים כ"ח, ס"ה), התאמתה פעמים אין ספור.
המסקנה המתבקשת היא, שהזיקה בינינו לבין הארץ, הערגה והגעגועים שנרקמו בין עם ישראל לארץ ישראל, אינם אלא ביטויים חיצוניים לקשר פנימי ועמוק המעוגן בתשתית הווייתנו. מערכת היחסים שנרקמה במשך דורות בין העם לארצו הינה תוצאה מהחיבור המהותי שביניהם.
הכתוב: "רצית ה' ארצך, שבת שבות יעקב" (תהילים פ"ה, ב'), מעיד כי בזכות קשרינו לארץ תצמח לנו ישועה. כך גם נאמר בתורה. לאחר שורת פסוקי הזעם והתוכחה, כאשר התורה דנה בקץ הגלות, היא מודיעה שהקץ יבוא בזכות האבות ובזכות הארץ, כאמור: "וזכרתי את בריתי יעקב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור" (ויקרא כ"ו, מ"ב).
הבורא שואף להביא את עמו לארץ הבחירה, לקרב את בואה של הגאולה השלמה ולהגשים במלואו את דברי הפסוק: "כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים" (ישעיה ב', ג').