"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" (ויקרא כ"ו, ג').
כי אז: "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו… ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם. ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב וגו'" (שם ד'-י"ג).
בטרם ננסה להבין את הקשר המסתורי ואת יחסי הגומלין בין התנהגותו הדתית-מוסרית של האדם לבין הגשם, היבול ופעילותו התקינה של הטבע – נוסיף קורטוב תמיהה למסכת ההבטחות:
"ונתתי גשמיכם בעתם" – "בשעה שאין דרך בני אדם לצאת, כגון: בלילי רביעיות ובלילי שבתות" (רש"י במקום בשם התלמוד).
"ונתנה הארץ יבולה" – "לא כדרך שהיא עושה עכשיו, אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון… ביום שהיתה נזרעת, בו ביום עושה פירות" (ספרא).
"ועץ השדה יתן פריו" – "אף אילני סרק עתידים להיות עושים פירות" (שם).
"ואכלתם לחמכם לשובע" – "אפילו אוכל אדם קמעא, הוא מתברך במעיו" (שם).
הגיוננו היה מתקבל, לו היתה הפרשה משכנעת אותנו ששמירת חוקי התורה תתרום לאין ערוך, לשיפור איכות החיים המוסריים של העם – שתעניק עולם הבא וכו'. אולם, לבוא ולהכריז ששמירת שבת וכשרות, זהירות בהלנת שכר, באיסור שעטנז וכדומה, יורידו גשם ויצמיחו יבול וישמשו כח מרתיע מפני אויבי הארץ, שוברת את מוסכמות הגיוננו האנושי המבוסס על החושים.
אכן, מושגי הפרשה שונים.
הפרשה בעצם משלימה את תמונת האדם כפי שתוארה ביום יצירתו, ביום הששי לבריאת העולם. שם נאמר עליו שנברא: "בצלם אלוקים" (בראשית א'). כלומר, הוא נושא בקרבו ניצוץ מן העולם שמעבר לטבע. גרעין האינסופיות שתול בו ומפעיל אותו.
כך נאמר במדרש, סמוך לבריאת האדם:
"בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם אתה מקלקל, אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ז').
כוונת הדברים היא, לא רק להשפעתו של האדם על סביבתו החברתית, כי אם גם על הטבע עצמו. שכן, האקולוגיה של היקום, על כל צורותיה, הינה בבואה והשתקפות של האקולוגיה המוסרית של בחיר היצורים – האדם.
לאדם יכולת הכרעה חופשית. בכל מצב ומצב שאליו הוא נקלע, הבחירה בידו, אם לעשות את הטוב, הראוי והמוסרי, או את הרע, המכוער והמזיק. בזאת עליונותו הברורה על פני יצורים חיים אחרים.
אולם, קיים הבדל תהומי בין הבחירה בטוב לבין הבחירה ברע, מלבד הניגוד המוסרי. הבחירה הרעה נובעת, בדרך כלל, מן האינטרס האישי הצר, מן האגואיזם. ואם יפעל על פי עצתם, תהיה התנהגותו טבעית בהחלט, תואמת את מציאות גופו ויצריו.
זאת ועוד, אם מחליט האדם, במצב נתון, לפעול בניגוד לדרישות יצרו, להתנהג לא לפי האינטרס האנוכי, רק משום שצו מוסרי מסויים ביקש ממנו לפעול אחרת – הרי בעיני המקרא, התנהגותו אינה התנהגות טבעית, כי אם נס של ממש. נס הנאצל ישירות מן הניצוץ האלוקי השוכן במעמקי אישיותו.
נס התנהגותי זה, אם הופך הוא לנורמה קבועה בחיי אדם ובחיי אומה שלמה, אם בכל מקרה ומצב יפעלו שלא בהשפעת הדחף, כי אם לאור תבונת הלב המוסרית – יגרום הדבר שגם הטבע והיקום יפיקו מקרבם תוצאות נסיות ועל טבעיות.