אחד העמודים שהעולם עומד עליהם הוא עבודת הקרבנות (מסכת אבות פרק א'). לכל קרבן קיימת ייחודיות משלו, המביא לשפע ממרום הן בגשמיות והן ברוחניות.
הצד השווה בכל הקרבנות הוא שמם: "קרבן" – שם המורה על יצירת קרבה מיוחדת בין הבורא לברואיו הנמצאים בעולם הזה. ואמנם, הקרבנות מקרבים לבורא, מכפרים על החטאים ומזככים את הנפש ואת הלבבות.
הקרבן מסמל איפוא קרבה לה'. אולם באותה מידה עלול האדם חלילה להתרחק, שהרי החטא מרחק ויוצר מחיצה בין האדם לבין שוכן מרומים.
בין כל הקרבנות קובעת מקום לעצמה פרשת הקטורת, המופיעה בתחילת פרשת כי תשא (שמות ל', ל"ד).
משמעות המילה קטורת – קשר. "קטר" בארמית הוא "קשר" בלשון הקודש. הקטורת מסמלת קשר אמיץ הנקשר בין ישראל לאביהם שבשמים. קשר זה, שהוא קשר של קיימא, קשה מאד להתיר או לנתק אותו.
בשונה מהקרבנות שהקריבו אותם על מזבח הנחושת שמקומו מחוץ להיכל, את הקטורת הקטירו על מזבח הזהב הפנימי שעמד בהיכל.
העובדה שאת הקטורת הקטירו על מזבח הזהב בתוככי ההיכל, מורה גם היא על קשר פנימי מיוחד הנרקם בבית פנימה. היא מורה על הקדושה המיוחדת החופפת את מעשה ההקטרה.
בפרשת קורח (במדבר י"ז, י"א) מסופר, כי כאשר התלונן העם על משה ועל אהרן בעקבות פרשת המחלוקת הקשה עם עדת קורח, פרצה בעם מגיפה קשה. באותה שעה הורה משה רבנו לאהרן הכהן שייקח מחתה, יקטיר עליה קטורת וירוץ אל העם כדי לגונן עליו. ואמנם, אהרן רץ עם מחתת הקטורת, עמד בין החיים ובין המתים, והמגיפה נעצרה.
הרעיון העולה מפרשה זו הוא, שבקטורת הקושרת ומחברת את העם אל ה', קיימת סגולה נוספת: היא מצילה ממוות. ה' הוא מקור החיים, ולכן כל הקשור אליו ודבק בו באופן מיוחד, זוכה למתנת החיים. גם בשעת סכנה ומגיפה הוא ניצל בזכות קירבה זו.
כיום חרב בית המקדש, ואין באפשרותנו להקריב קרבנות או להקטיר קטורת, אולם חכמינו לימדונו שקיים ערך רב ללימוד ולאמירת פרשיות הקרבנות ולאמירת "פיטום הקטורת". שכן בכוחה של אמירה זו לקרב את האדם לבוראו ולזכותו בשפע רב ממרום.