נאמר בתורה: "ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" (בראשית ב', ב'). למקרא פסוק זה מתעוררת השאלה: כלום ביום השביעי סיים ה' את מלאכתו, הן ביום השישי נסתיימה מלאכתו?
היצירה שנוספה עתה לבריאה היא מנוחת השבת. אין הכוונה למנוחה פסיבית שאינה תורמת מבחינה מהותית. השבת היא יצירה חיובית של מנוחה, והיא זו שהעניקה את השלמות לבריאה. "מה היה העולם חסר? מנוחה! באה שבת באה מנוחה! כלתה ונגמרה המלאכה". על ידי מנוחה זו נסתיימה המלאכה של ששת ימי בראשית.
בעשרת הדברות נאמר: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלוקיך" (שמות כ', ט'-י'). אף למקרא פסוק זה מתעוררת השאלה: האומנם חייבים לעבוד ששה ימים כדי לנוח בשבת?
כלום ניתן לעשות את כל המלאכה בששה ימים? אמנם אדם העוסק בעבודתו בימות השבוע פוסק ממלאכתו בבוא השבת, אולם במקרים רבים הוא עדיין לא סיים אותה, ולאחר השבת אמור הוא להמשיך אותה.
אלא כוונת הכתוב: "ששת ימים תעבוד" להורות שמנוחת השבת מחייבת שכל מלאכת האדם תסתיים בששת ימי המעשה. כלומר, שלתודעתו של האדם הנח בשבת, לא תצטרף הטרדה של ימי החולין, הכל שובת!
כיצד איפוא ניתן להפסיק להרהר בעבודות שנקטעו באמצען? חז"ל נתנו עצה לכך: עליך לחשוב כאילו סיימת כבר את המלאכה.
הפסקת האדם ממלאכתו, עדיין אינה סימן מובהק למנוחתו. רק שלוות נפש פנימית, זו הבאה מתוך שלמות, היא המנוחה האמיתית. רק כך מגיע האדם למטרתו ולשלמותו.
כאשר יגיע האדם להכרה שה' ברא את העולם, ובריאה זו ממשיכה בכל רגע ורגע, שהרי הכל נתון בידי הקב"ה, יזכה להתרומם ויחוש בלבו פנימה כי עשה במשך ששה ימים את כל המוטל עליו. ממילא הוא ידע שכל התוצאות הן ביד ה', ואין לו לאדם, מה להוסיף ומה לחשוב עליהן, "כאילו כל מלאכתך עשויה" כנאמר בפסוק: "ועשית כל מלאכתך".
זוהי איפוא היצירה של מנוחת השבת: הסיפוק והשלוה הנובעים מהרגשת השלמות – מלבו של אדם החש שעשה את ההשתדלות הנכונה המוטלת עליו, ומעתה הוא בוטח בה' שידאג לכל ענייניו.