כידוע, הדיברה העשירית בעשרת הדברות היא "לא תחמוד בית רעך" (שמות ב', י"ד).
בניגוד לאידיאל הרווח כיום בעולמנו, המעלה על נס את "חירות הפרט" כמרכיב עיקרי בחברה, התורה מנחה את האדם למשמעת ומציבה לפניו גדרים וסייגים. זאת כדי לפקח על מעשיו ועל דרכיו, ולא ללכת שולל אחר תאוות ורצונות.
לא במקרה ציווה הקב"ה עוד לפני מתן תורה את מצוות ההגבלה. אמנם מצווה זו מוסבת אודות הגבלת הר סיני מכל עבריו, לבל תיגע בו יד, אולם היה בכך רמז לדרישת הבורא מעם ישראל להגביל את עצמם, ולא לפעול לפי מאוויים בלתי מבוקרים.
לא רק מעשי אנוש חייבים להיות מוגבלים, גם דיבורו חייב להיות מסוייג ונתון תחת פיקוח. בתורה קיימים איסורי לשון הרע ורכילות. כל דיבורי הגנאי על הזולת או דיבורים העלולים לעורר מדנים ומריבות, אסורים באופן מוחלט.
והנה, באה מצוות "לא תחמוד" ומלמדת שאפילו מחשבות האדם אינן הפקר.
עלינו להימנע מלחדור לרשותו של הזולת לאו דווקא במעשה, אלא אפילו באמצעות דיבור ומחשבה.
האם קיימת עצה שתסייע לא לחמוד את ממון הזולת? האם קיימת דרך להתנער מהקנאה ההורסת כל חלקה טובה? תיאור עממי יסביר לנו את אחת הדרכים למניעת היווצרותה של הקנאה.
לכל יהודי סאת צרות משלו. משתרך הוא בדרכי החיים וצרור צרותיו על שכמו. כשיבוא המשיח, יקדמו את פניו המוני בני ישראל, צרורותיהם על שכמם, והם יזעקו מרה: על מה ולמה נגזר עלינו לשאת את צרורותינו?
מה יעשה המשיח? יקצה אולם ענק, יקרא אליו יהודי אחר יהודי ויאמר לו: "הנח את צרורך". פותח היהודי את צרורו ויוצא, ואחר בא במקומו. החדר מתמלא בצרורות, ואז חוזר התהליך על עצמו. המלך המשיח קורא ליהודי אחר יהודי ואומר לו: "בחר לך צרור". סוקר היהודי את כל הצרורות – רואה את הצרות ואת המועקות, את צרות העניים והעשירים, החולים והבריאים, העובדים והמובטלים, ובוחר בצרורו הישן והמוכר…
המשמעות היא, אם חומד אתה את רכושו של רעך, התחלף נא איתו בכל פרטי חייו, גם בצרות ובמועקות, לאו דווקא ברכוש ובטובה. או אז לבטח יתברר לך שאין מה לקנא בזולתך…
וסיפור נוסף:
יהודי עני, קשה יום ומדוכא בצרות, ביקש לבוא לפני רבו ולהסיח את לבו. המתין בתור, והתור לא התקדם: עשיר אחד נכנס לפניו והתמהמה זמן רב. קצרה רוחו של העני. העיכוב זרה מלח על פצעיו. כעבור שעה ארוכה יצא העשיר הנכבד, והעני נכנס. הושיט את הפתקה ותינה את צרותיו. שמע הרבי וברכו בלב נרגש.
"זהו?" שאל העני.
תמה הרבי: "מה עוד רצונך?"
ענה העני: "לפני היה כאן עשיר שישב כמחצית השעה, ואני מסיים את ענייני בחמש דקות?! מדוע לא ישוחח עימי הרבי כפי ששוחח עימו?!"
"הלא תבין", ענה לו הרבי, "אני יושב כאן כדי לעזור ליהודים שבורי לב בעצה או בברכה. איתך אין לי בעיה – אתה בא לפני, ומיד אני יודע מהי מצוקתך, במה עלי לברכך וכיצד אני יכול לעזור לך. לעומת זאת, כשאותו עשיר מגיע, מדושן עונג הוא, לכאורה, אינו חסר מאומה. אני מתחיל לשוחח עמו, מקלף שכבה אחר שכבה מזחיחות הדעת ומשיכרון המעמד, עד שאני חושף כמה אומלל הוא בחייו, כמה זקוק הוא לרחמים ולחמלה, לעידוד ולברכה! הלא תבין, כי תהליך זה נמשך זמן רב יותר…
מה קבע המלך החכם מכל אדם? "לב יודע מרת נפשו" (משלי י"ד, י'). אין האדם מתאר לעצמו כלל מה טמון בלבו של חברו. הן כל אחד מברך בכל יום "שעשה לי כל צרכי". הבורא מעניק לכל אדם את החלק המלא המיועד לו. ניתן איפוא הודיה לה' על חלקנו, ונשמח בו!