חומש שמות מקיף את פרשת גלות מצרים, את השעבוד בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, ואת הגאולה המופלאה שבאה לאחר מכן באותות ובמופתים, ביד חזקה ובזרוע נטויה. מתעוררת השאלה: מדוע?
מדוע, לפני שלקחנו הבורא לעם ולפני שנתן לנו את תורתו והנחילנו את ארץ ישראל, הוא חייב אותנו לחיות בבית עבדים נורא זה? כלום לא היה טבעי יותר מצב בו היו בני ישראל נותרים בארץ, מתרבים בה, מקבלים את התורה ויורשים את ארצם מבלי לצאת ממנה?
את התשובה לכך ניתן להסביר במשל. עשיר גידל בביתו נער יתום החל מקטנותו. מפיתו אכל ובביתו התגורר, ונחשב כאחד מבני המשפחה לכל דבר.
באחד הימים בשעה שהעשיר ישב ואכל בחברת רעייתו. התדפק על הדלת עני וביקש נדבה. העני קיווה לקבל חמישה שקלים, אולי עשרה. להפתעתו, הושיט העשיר את ידו לכיסו והוציא שטר בן מאה שקלים. התפעל העני ממתנתו הנדיבה והחל להודות ולהלל את העשיר. ופיו לא פסק להרעיף עליו ועל בני ביתו ברכות ותשבחות.
אמרה אשת העשיר לבעלה: "ראה נא כמה ברכות קיבלת עבור מאה שקלים, ואילו יתום זה שאנו מגדלים, כבר הוצאנו עליו אלפי שקלים, ומעולם לא שמעתי מפיו מילות ברכה ושבח!"
חייך העשיר ואמר: "המתיני מעט, וקבלי תשובה לשאלתך".
קרא ליתום ואמר לו: "שמעני, כל עוד היית ילד רך בשנים, גידלנו אותך בביתנו וכל מחסורך היה עלינו. עתה גדלת והיית לאיש, ויכול אתה להרוויח את לחמך. צא איפוא מביתי ודאג לעצמך!"
חרד הנער: "עכשיו?!"
והעשיר אישר: "עכשיו, מיד!"
נבוך הבחור, קד קידה ויצא אל הרחוב. מאחר ולא היה לו מה לאכול. בלית ברירה, נשא סלים לעקרות בית שערכו קניות בשוק, וקיבל בשכרו שיירי ירקות. משנוכח במצבו העגום, הוא שקע בדיכאון.
ביום השלישי מצאו אחד ממשרתי העשיר ואמר לו: "אדוני קורא לך".
התייצב הנער בפני העשיר. הלה התבונן בפניו הנפולות ואמר: "רואה אני שהדבר קשה לך. תוכל לשוב ולהתגורר בביתנו כמקודם". ומיד הורה להגיש לו ארוחה חמה.
ישב הבחור ואכל את הארוחה הראשונה לאחר שלושה ימים. בכל כף שהכניס לפיו, הודה ושיבח את בעל הבית מיטיבו, ובין מנה למנה לא פסק מלהלל ולפאר את העשיר.
גחן העשיר ולחש לאשתו: "הרי לך תשובה לשאלה ששאלת… זהו טבעו של האדם, אין הוא מכיר טובה על דבר הנראה לו טבעי ומובן מאליו. אותו עני קיבל נדבה שלא ציפה לקבלה, ולכן, הודה עד בלי די. משאין כן יתום זה רגיל היה לאכול על שולחננו, ולא חשב כלל שמעניקים לו טובה וחסד. רק עתה נוכח לדעת עד כמה חייב הוא להכיר טובה!"
אילו היו בני ישראל נשארים בארצם, הם היו מקבלים את כל הטובות בטבעיות ובאדישות. לכן, הורידם ה' למצרים, לבית עבדים, שם הם נוכחו לדעת שמצד עצמם אין להם מאומה. מאותה סיבה, כאשר הם נגאלו, הם שרו שיר הודיה לה', "שירה חדשה שיבחו גאולים", בהכירם שכל הניתן להם חסד הוא, ועל הכל יש להם להודות ולהלל!
בכל יום ויום, לפני תפילת העמידה, נצטווינו להזכיר את יציאת מצרים. בכדי שנדע שכל מה שיש לנו – מתנת שמים הוא. שנשכיל לפקוח עיניים ולראות את חסד ה' על כל צעד ושעל. ולא נמתין לחולי, חלילה, כדי להודות על הבריאות. שלא נחכה למצוקה, חלילה, כדי להכיר טובה על ימי הרווחה.
נלמד להכיר טובה, נלמד להודות לה' ונזכה לכל הטובה הצפונה עבורנו במרומים.