כבדים היו ייסורי מצרים, קשים ונוראים היו הענות ועבודת הפרך, כמובא בפסוקי הפרשה: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, וימררו את חייהם בעבודה קשה" (שמות א', י"ג-י"ד).
ייסורים אלו תרמו לאופיו של העם המתגבש והולך. כוונתנו לתרומה חיובית ולקביעת יחס נכון כלפי קבוצות המיעוט החלשות בחברה. קבוצות אלו הן בדרך כלל חסרות מגן. ברוב המקרים הן נתונות למרמס. בימים ההם היו אוזניו של הרוב החזק בכל מדינות העולם אטומות לזעקת המיעוט החלש. לא נתפס בהגיונו שיש למיעוט זכויות. מצב זה שרר לא רק בימי יציאת מצרים, כי אם גם אלפי שנים לאחר מכן. גם ביוון היפה, הנאורה והפילוסופית לא היו להם זכויות כלשהן. גם בה לא היה לעבד מעמד של בן אנוש.
והנה, בשחיה נגד זרם הדעות המקובל בעולם, הציבה התורה את ייסורי מצרים כזיכרון מחייב לנהוג כראוי בעבד ובגר. החוויה המשותפת של הגלות הקשה משמשת רקע ליצירת מצב חברתי טוב יותר.
הנה מספר דוגמאות: "וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ב, כ'). "וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ג, ט').
כך גם לגבי שמחת החג. כלולים בה העבד והאמה: "ושמחת לפני ה' אלוקיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך… והגר והיתום והאלמנה… וזכרת כי עבד היית במצרים" (דברים ט"ו, י"א-י"ב).
מוצאים זאת גם בחובה של מנוחת השבת: "למען ינוח עבדך ואמתך… וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים ה', י"ד-ט"ו).
הזיכרון הלאומי של סבלנו יועיל לנו להתחשב יותר בחלש. כשנגיע לשלטון בארץ המובטחת, נדע נאמנה שאף החלשים הם יצירי כפיו של הבורא, שיש להתחשב בסבלם ולהעניק להם נוחם ועזרה.