מצרים היתה מחנה העבודה הראשון שלנו. הקבלה איומה זו טמונה בעומקו של הפסוק בפרשתנו המתאר את תולדות המהפך שחל בחיי עם ישראל בארץ הנילוס והפרעונים. מהפך שהביא לגלישת העם מרום הכבוד והיוקרה שזכו לו בעטיו של שלטון יוסף אל תהום השעבוד, ההשפלה והדיכוי.
וכה הם דברי הפסוק: "וישימו עליו שרי מיסים למען ענותו בסבלותם" (שמות א', י"א).
לא הרווח הממשי עניין את פרעה, כי אם השפלת העם העברי ושחיקת זהותו העצמית. דיכויים עד עפר היה חשוב בעיניו מעבר לתועלת שתצמיח עבודת הפרך בהקמת ערי מסכנות.
זו בדיוק היתה אושוויץ של ימינו!
זו גם היתה המציאות המצרית האיומה. הטבעת הבנים הזכרים מעוררת בבירור את קשר הפשע של רצח עם… העבודה המשפילה היא בחזקת הצגה. הקרבנות הם השחקנים, ואילו הנוגשים הם בגדר צופים נהנים. במצרים כבאושוויץ, השוט הוא הסימן להשגחה הפעילה במשחקו של הקרבן.
והנה, דווקא במחנה ריכוז מצרי זה, בתחתית העולם, בשעתם הקשה ביותר, זכו עבדים מוכים ומפוררים אלו לתואר עם, כפי שנאמר: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים" (שמות ו', ז').
עתה הוא הרגע המתאים ליצירתו של העם החדש. עם שאין דומה לו, עם שהולדתו בתוככי האבסורד. עם שגיבושו החל בנקודה העלובה ביותר בחייו. בנקודה שבה עמים אחרים נעלמים. עם שבהתנערותו משבי מצרים יפגין חירות מלאה מחוקי ההיסטוריה שכילו בנסיבות דומות ממלכות ואומות אדירות. בעצם הוויתו הוא יכריז על אי תלותו בתנאים חומריים. כדי להוות יחידה לאומית מגובשת הוא אינו זקוק למולדת, למסגרות שלטוניות ריבוניות, לדגל, לשפה או לצבא.
הכרזתו כעם דווקא שם, יצרה עם בן חורין במלוא מובן המילה. גלות מצרים וההיחלצות ממנה באו ללמד על האלוקים הכול יכול, יוצר החוקים כולם, שהאציל על עם זה מחירותו הרוחנית. לא לחינם דימו הפרשנים את פרשת יציאת מצרים – פרשת בריאת העם, לבריאת העולם.
היום אנו יודעים. ה"אקסודוס" (יציאת מצרים) השפיעה עמוקות על האנושות, אף מעבר לעולמם של המאמינים. היא האצילה על העולם כולו (בייחוד על החלק הקרוי מערבי). בשורתו הציתה את דמיונם של לוחמי החופש ברחבי העולם, הזינה את רעיון השוויון של כל נברא בצלם אלוקים והניעה גלגלי תנועות מהפכניות רבות במרוצת הדורות.
לנו כעם העניקה גלות מצרים את נצח הקיום בתוככי החברה האנושית. מהות לידתו המשונה, שכאמור, שברה כל היגיון היסטורי, טבועה באופיו לעד. החיוניות אחרי אושוויץ של דורנו יונקת אף היא מאותם כוחות שניסכו בו אז, באושוויץ הקדומה.
סוד גיבושנו לעם, דווקא במצרים, הוא החי בנו לעד. והוא מחזיר לנו, לאחר תקופות שקיעה, בכל פעם מחדש, את צורתנו המקורית ואת העתיד הצפון לנו.