בגיל שבע עשרה יוסף נקרע מבית אביו החמים והושלך אל מערבולת חיים אכזרית – הרחק מביתו. למרות כל זאת, בכל תהפוכות חייו הוא נותר יוסף העברי. גם בהיותו עבד, גם כאסיר בבור הכלא וגם כאשר נתמנה למשנה למלך. אדם בודד מול חברה מנוכרת.
בתחנה הראשונה של חייו במצרים נקלע – כעבד – אל בית פוטיפר, שר הטבחים. יוסף, יפה התואר ויפה המראה, מצא חן בעיני אשת אדוניו.
תגובתו של יוסף לפיתויה היתה נחרצת: "וימאן ויאמר… איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים" (בראשית ל"ט, ח'-ט').
אלו מילים בלתי שגרתיות נשמעות בתוך חברה שטופת זימה? היא, בוודאי, לא הבינה את סירובו. הוא, אינו אומר: "וחטאתי לבעלך", כי אם – ל"אלוקים". תהיה זו סתירה למערכת הערכים המקובלת עלי!
עומד לו אדם צעיר, בודד בהשקפת עולמו. נאמן לה גם מול פיתויי החברה הגדולים ביותר. ואמנם, על עמידתו זו הוא שילם במחיר חירותו. הוא הושלך אל בור הכלא, בו שהה שתים עשרה שנה!
מנין שאב תעצומות נפש אלו?
גם בבית הסוהר הוכיח יוסף עצמאות רוחנית ואי תלות בהווי הסביבה. היא באה לידי ביטוי, כאשר ראה את שני שותפיו לכלא, את שר המשקים ואת שר האופים, זועפים. לשאלתו: "מדוע פניכם רעים היום?" (שם מ', ז'), ענו לו השנים: "חלום חלמנו ופותר אין אותו".
תשובתו של יוסף תואמת את דרכו: "הלא לאלוקים פתרונים, ספרו נא לי". בלא שום תסביך גלותי, בלא כל רצון להתקשט בנוצות לא לו, מצהיר יוסף באזניהם על אמונתו באלוקים. בשם אמונה זו, הוא מנסה לעזור להם במצוקתם.
השיא בהפגנת עצמאותו הרוחנית בא לידי ביטוי שנתיים לאחר מאורע זה. היה זה כאשר פרעה עצמו חיפש פתרון לחלומותיו (בראשית מ"א, א'-ז'). לאחר שכל חרטומי מצרים המקצוענים נלאו לפותרם, נזכרו בפותר החלומות שבכלא. יוסף הורץ מעמקי הבור והובא אל המלך, הפונה אליו: "ואני שמעתי עליך לאמור, תשמע חלום לפתור אותו".
היה זה רגע דרמטי. כל העיניים, אולי אלפי זוגות עיניים, היו נעוצות ביוסף. מצרים כולה, מצרים שהיאור הוא אלוהיה, הסוגדת לפנתיאון של אלים, השטופה במעשי כישוף, מצפה למוצא פי יוסף. היא רוצה לראות, האם יצליח במקום שנכשלו בו מומחיה?
ליוסף היתה זו הזדמנות בלתי חוזרת להחלץ מן המאסר הממושך והקשה. אם יצליח, תבוא שעת מפנה בחייו. מובן, שברגע כזה, בהיותו חשוף לעיני השליט הדומיננטי ולעיני בני עמו, עליו לכלכל את מעשיו בתבונה. אין השעה כשרה להפגין דעות עצמאיות העלולות להרגיז את השליט האבסולוטי ולהעלות את חמתו.
אולם יוסף שמע דברים שלא ערבו לאזניו, ובו במקום החליט להעמידם על דיוקם: "בלעדי! אלוקים יענה את שלום פרעה" (שם ט"ז). במשפט קצר זה מביע יוסף את הדברים הבאים:
"אתה, מלך מצרים, רואה בי פותר חלומות מוצלח ומיומן, משום ששבוי אתה בקונצפציה החרטומית שלך. אבל אני אינני חכם יותר מחכמיך. הפתרון בידי האלקים, ולא בידי אדם. אין כל בטחון שאצליח להעביר אליך את דבר האלוקים ואת הפשר הנכון של החלום".
אנו משתאים מול עמידה איתנה ובת חורין זו. מהי העוצמה שהפעילה עצמאות רוחנית זו? כיצד הצליח לשמור על בדידות רוחנית ואמונה מוצקה, למרות שהכל מסביב כה התנגד לדרכו?
דומה, שהפתרון מונח במבחן הראשון שהיה ליוסף על אדמת מצרים. המבחן היה רשת הפיתוי שטוותה אשת פוטיפר. באותה שעה קריטית נשלח לו סיוע ממרום: "נראית לו דמות דיוקנו של אביו" (רש"י), והוא אכן כבש את יצרו!
הכח להחזיק מעמד מוסרי במציאות חברתית שונה לחלוטין, טמון ביכולת לזכור ולחוות את השרשים של זהותו. אם מתייצבת מול עיני רוחו של האדם תמונה בהירה ומוחשית מאין הוא בא, יכול הוא גם לדעת לאן הוא הולך! אדם או עם חסרי עבר, הינם גם חסרי עתיד! ברגע מבחן, כשהמוסר שינק יוסף בבית אביו עמד במבחן קשה מנשוא, הגנה עליו רק מורשת בית אבא.