שלושה סוגי עבדות הם: עבדות פיזית, עבדות רוחנית ועבדות עצמית.
עבדות פיזית – כמשמעה: אדם הנמכר לזולת או משתעבד לו. עליו לשרתו, להישמע להוראותיו, לבצע את המוטל עליו ולעמוד לפניו במורא, בהכנעה, ואולי אף בהשפלה. עבדות זו בזויה היא, היא מביאה להתמרמרות ולמרידה. כל אדם שואף לחירות ולעצמאות. בכל הדורות חתרו בני אדם לחסל את העבדות או לפחות לצמצמה. בכל המדינות המתורבתות ניסו להעניק לבני אדם זכויות בתחומי החופש והשחרור.
במקביל לעבדות זו – עבדות היחיד – קיימת גם עבדות קבוצתית, כאשר קבוצה או אפילו עם שלם משתעבדים לשליט, לרודן או לעם אחר. עם ישראל התנסה בעבדות מסוג זה. כששהו אבותינו בארץ מצרים, הם נאלצו להיהפך לעבדים מושפלים העובדים "בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" (שמות א`, י"ד).
כאשר נחלצו בני ישראל מעולו של פרעה – הם נדרשו להפוך לעבדיו של הקב"ה. וכך אמר הבורא: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה` אלוקיכם" (ויקרא כ"ה, נ"ה). מכאן ואילך לדורי דורות – אין לנו כל עבדות פרט לזו: לעבוד את אלוקינו.
* * *
העבדות השנייה היא העבדות הרוחנית. עבדות זו לא באה לידי ביטוי בכניעה פיזית; היא באה לידי ביטוי בתחומי ההכרה השכלית ועולם הרוח של האדם. כאשר אין לאדם תרבות משל עצמו, ואוצרו התרבותי – אם יש כזה – הוא חיקוי של אחרים, הרי הוא עבד במובן הרוחני. אדם המחקה את התנהגותו ומעצב את דמותו כדמות חברו – הרי הוא עבד לחברו, עבד רוחני-תרבותי.
גם בעבדות זו יש עבדות קבוצתית. כאשר קבוצה או עם, שאין להם משל עצמם ולא כלום, והתנהגותם החברתית והתרבותית שלהם מושפעת מעם אחר, הם נחשבים לעבדים רוחניים. אין זה משנה אם העבדות באה מתוך רצון או מתוך כפיה.
גם בתחום זה התנסה עמנו בניסיון קשה ומכאיב. בתקופה ההלניסטית חלק ניכר מהעם השתלב בחיי התרבות, הבידור והחשיבה היוונית. בשעה זו הפך עמנו לעבד תרבותי-רוחני לממלכת יוון.
אורח חייהם של היוונים- תחרויות הספורט הראוותניות ויופיה האוניברסלי של האמנות – קסמו לבני עמנו. אלמלא מתתיהו הכהן ובניו שהעירו את העם מהשיכרון שאפף אותו, ספק אם היה עמנו משתחרר מעבדות זו. הצלחתם של החשמונאים נמדדת בעיקרה ביכולתה לשחרר את העם היהודי מהשעבוד הרוחני שהיה שבוי בו. הם החזירו לעם ישראל את הכרתו ואת חירותו הרוחנית. בניצחון החשמונאים נפסקה העבדות הרוחנית של העם להלניזם.
תורת ישראל מזהירה מפני תופעה זו של עבדות רוחנית, המלווה בדרך כלל, בהתרחקות מאלוקים וממצוותיו. אנו מצווים להיזהר מהיגררות אחרי תרבות זרה. עלינו להכיר בעבדות ה`, שאין לה תמורה, תחליף או חיקוי.
* * *
העבדות השלישית היא העבדות העצמית. בעבדות זו נעשה האדם עבד ל… עצמו. הוא נכנע ליצריו, משועבד לתשוקותיו ומעדיף את דרישותיו הגשמיות על פני המעצורים השכליים-הגיוניים. בעבדות זו קורא האדם דרור למידותיו המגונות. התנהגותו החיצונית היא תוצאה של רצונות יצריים.
מטבעה, אין עבדות זו עומדת בסתירה לרצונותיו של האדם, ועל כן, אין הוא שואף להשתחרר ממנה. הוא נהנה ממנה ושוקע בה. אף נדמה כי הוא ממצה בעזרתה את האושר, את החדווה ואת המתיקות.
אך למעשה, עבדות זו היא מסוכנת ביותר, כי ל"עבד" חסרה תחושת הסכנה הטמונה בה. חוסר ההבנה בתכלית חיי האדם, המלווה בדרך כלל עבדות זו, יש בו כדי להעמיד אותה במקום הראשון בדירוג השלילי שבין שלש העבדויות הנידונות. בדומה לחולה שאינו חש במחלה הפוקדת אותו, כך גם ה"עבד" היצרי נתון לסכנה מתמדת, לנוכח המחלה היצרית ההולכת ומחמירה.
התורה מזהירה את האדם הנגרר אחר יצריו ומידותיו הרעות ומתברך בלבבו לאמור (דברים כ"ט י"ח): "שלום יהיה לי, כי בשרירות לבי אלך". היא אומרת: "לא יאבה ה` סלוח לו, כי אז יעשן אף ה` וקנאתו באיש ההוא, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ומחה ה` את שמו מתחת השמים" (דברים כ"ט, י"ז). על האדם להגביר את ההיגיון על היצר, את התבונה על התשוקה ואת השכל על התאווה. אם כי מלאכה זו קשה היא מאד, מובטח לו לאדם שמן השמיים יסייעו לו, ואם אך ירצה – יוכל להתגבר על יצריו.
* * *
מבחינה רוחנית נדרש האדם לרכז את מחשבותיו, את תפיסותיו ואת כוחותיו לעבודת הבורא. האמונה, הביטחון בה`, ההישענות על השגחתו ועל אהבתו – הינם האוצר הרוחני האדיר הזורם במחשבתו. לימוד התורה מחד גיסא, ושמירת צביונם היהודי של החיים מאידך גיסא, הינם חלק מאותה תרבות רוחנית המקיפה אותו. גם שס"ה מצוות לא תעשה יוצרות מודעות מתמדת לדרישות הבורא.
היהודי נדרש לפקח על דרכיו, לווסת את מידותיו ולנתב אותן אל עבר שביל הזהב, לבל יסטה, חלילה, לא לעבר מידה מגונה מחד גיסא, ולא לעבר עודף כניעה וביטול "היש" (כלומר, ביטול הישות החומרית) מאידך גיסא. עבודת הבורא, מבחינה זו, תתבטא בהכוונת היצרים והפניית אורחות החיים לעלייה במעלות המידות. הדרישה "קדושים תהיו" (ויקרא י"ט, ב`) מבטאת יותר מכל צו אחר את תוכנה של עבדות זו.
משה רבינו אומר: "ועתה ישראל, מה ה` אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה` אלקיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו, ולעבוד את ה` אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים י`, י"ב). לפנינו שלוש דרישות: ליראה, ללכת בדרכיו ולאהבה אותו. הדרישה "ליראה" – כוונתה לריסון היצר, להתאפקות ולהתנהגות נכונה בתחום המידות. הדרישה השניה – "ללכת בכל דרכיו" – תואמת להפליא את העבדות הפיזית, הדורשת מהאדם לעבוד את הבורא; ואילו הדרישה השלישית – "ולאהבה אותו" – משמעותה הפניית העבדות הרוחנית-הכרתית לעבר הבורא. שכן אהבת ה` היא התרגשות פנימית רוחנית, המשפיעה על החשיבה ועל ההכרה.
בקריאת שמע אנו אומרים: "ואהבת את ה` אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו`, ה`). בשלושה תחומים יש לאהוב את ה`: "בכל לבבך – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע; ובכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך; ובכל מאדך – בכל ממונך. דבר אחר: בכל מאדך – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך – הוי מודה לו במאד מאד" (ברכות פ"ט, מ"ה). "בכל לבבך" מכוון לעבר העבדות היצרית- לעבוד את ה` תוך הכרעה במאבק שבין שני היצרים. "בכל נפשך" – מכוון לעבר העבדות הפיזית: מסירת הנפש על קידוש ה` לצורך עבודתו, ואילו "בכל ממונך" מכוון לעבר העבדות התרבותית. האדם נדרש להכיר שהוא חייב להודות לה` בכל מידה שהוא מעניק לו.
אמנם, "עבודת ה`" היא עבודה, אך שמחה רבה מצויה בה, והעובד את בוראו באמונה, זוכה לחיים מלאי אושר וטהרה כאחד.