ביל מורגן היה שמו של אותו נהג "בר מזל" שזכה לתפוס כותרות. באחת מנסיעותיו, מאלו הנמשכות על פני קילומטרים אין סופיים במישורי אוסטרליה, בגד בו מזלו ומשאית הנהוגה בידי נהג עייף התנגשה בו חזיתית. צוותי ההצלה שהגיעו לזירת האירוע ראו בו מקרה אבוד.
_x000D_
מכשירי החייאה חוברו לגופו המרוסק, ולאחר מאמצים רבים שב לבו לפעום. העבירוהו לבית חולים, שם שכב כמעט שבועיים ללא תזוזה, שרוי ב"קומה" (תרדמת).
_x000D_
כעבור שנה קם ביל ממיטתו וחתם בעצמו על מסמכי השחרור. לא היה קץ לתדהמתו של הרופא, שכמעט קבע לאחר התאונה את מותו.
_x000D_
ביל החל לחיות מחדש את חייו שניתנו לו במתנה ומצא אשה שהסכימה לבנות יחד איתו את ביתם.
_x000D_
"לא יזיק לבדוק את מזלי", אמר לעצמו ופנה אל דוכן הפיס, "מי יודע אולי אזכה?"
_x000D_
ואכן, זכה! הוא זכה בפרס יקר ערך, במכונית יקרה. זכייה ש`סידרה` אותו מבחינה כלכלית לתחילת חיי הנישואין.
_x000D_
עיתונאי מזדמן ששמע את הסיפור, מיהר להופכו לנושא תקשורתי לוהט. עיתונאים וצלמים מילאו את ביתו של ביל וביקשו שוב ושוב לשמוע את כל פרטי הסיפור.
_x000D_
מאחר שאנשים אוהבים סיפורים עם צבע, החליטה תחנת שידור במלבורן לפנות אל ביל ולבקשו לשחזר את צעדיו בדרך אל דוכן הפיס שם זכה בפרס, ולהמחיש את תחושותיו ואת רגשותיו. ביל נענה ללחץ התקשורתי ופנה כמו בפעם הקודמת אל דוכן הפיס. רכש כרטיס, בדק את התוצאה, ולמרבה הפלא, זכה בפרס הגדול בסך רבע מיליון מטבעות אוסטרליים!
_x000D_
לא היה קץ לשמחתו של ביל ולשמחתם של העיתונאים. אף אותם צרי עין שעד כה היתה עינם צרה בזכייתו של ביל, לא יכלו שלא להצדיע מול מזלו הטוב.
_x000D_
פרט שהוצנע, מטעמים מובנים, מקהל הקוראים האוסטרלי, יסופר כאן:
_x000D_
בעת ששכב ביל מורגן על מיטת בית החולים שקוע בתרדמת, חסר כמעט כל סיכוי לחזור ולחיות כאדם רגיל, פנה אחד מ"בכירי הרופאים" אל בני משפחת מורגן וביקש מהם רשות להיטיב עמו ולהעבירו לעולם שכולו טוב, מאחר שלדעתו, בעולם הזה סיים את תפקידו. בני המשפחה ראו בו את שליחו הלבן של המלאך השחור ודחו את הצעתו בשתי ידיים.
_x000D_
*           *           *
_x000D_
סיפור זה מוכיח שקשה מאד לקבוע מה יהיה עתידו של אדם. התומכים ב"המתת חסד" הופכים לחוכא ואיטלולא לנוכח מקרה זה ודומיו. רק ה` נותן החיים, הוא היודע מהי תוחלתם. נבאר מעט סוגיה חשובה זו.
_x000D_
האם יש זכות לאדם ליטול את חייו של אדם אחר, הסובל ממחלה קשה וחשוכת מרפא, כדי לגאול אותו מייסוריו, אם החולה מבקש זאת במפורש והוא נמצא בדעה צלולה? האם לחולה עצמו יש זכות לדרוש מאדם הקרוב אליו או מהרופא המטפל בו שיחישו את מותו?
_x000D_
ההיבט היהודי הוא שהחיים הם מתנת ה`, ולכן אסור ליטול אותם. האדם הוא היחיד מבין כל הברואים שנברא בצלם אלוקים, והוא היחיד שיש לו נשמה. ה` הפקיד בידינו את חיינו כפיקדון, ואין לנו זכות להיפטר ממנו.
_x000D_
נשמת האדם הינה חלק א-לוה ממעל. ריבוי שנות חיים או מיעוט ימים הינם מושגים כמותיים. לתחשיב זה אין וגם לא יכולה להיות גישה כלשהי לתחום הערכי ששמו "חיים". אין לנו מאזניים כלשהם שניתן למדוד באמצעותם את הישות הקדושה שנופחה בתוככי האדם מפי הבורא. על פי מבט אמוני זה, גם רגע של חיים הינו אוצר של מתנת חינם ממרום, ואין כל רשות לוותר עליו.
_x000D_
גם חולה במחלה סופנית, שתוחלת חייו קצרה ביותר, דינו כחי לכל דבר. גם גוסס שאין לו כל סיכוי להחלים, והוא מוטל במיטה ללא תנועה, כל עוד הנשמה בקרבו, הריהו נחשב לחי. כל עוד זיק של נשמת רוח חיים באפו, איש אינו רשאי להחיש את זמן יציאת נשמתו.
_x000D_
זכורים לשמצה הנאצים שראו באדם "מכונת ייצור", ותו לא. בשם שיטה זו הם שלחו מיליוני בני אדם לתאי הגזים, כי לדעתם, אנשים אלה כבר לא היו תועלתיים במידה מספקת. פעולה זו היתה תוצאה ישירה של הכפירה בצלם אלוקים המצוי בנשמת האדם.
_x000D_
קדושתה של נשמת האדם והקשר שלה לבוראה יוצרים חיים. אסור לנתק חיים אלו גם אם למראה עינים אין בהם כל תועלת או זיק תקווה להמשך.
_x000D_
יתירה מזו, יש משהו מוזר בעצם הרעיון של התאבדות "רציונלית". מכיוון שאין אדם היודע באמת מה קורה לאחר המוות, ממילא, הרעיון שאפשר לשקול שיקול רציונלי של "בעד ונגד", נראה מגוחך. מה שקורה לאחר המוות, אינו ניתן לתפיסה אנושית, ולכן ייתכן שהוא גרוע אפילו מהמשך חיי כאב וסבל. מדוע מדובר בהמתת "חסד"? מהו בדיוק "החסד" שנעשה כאן? הרי ייתכן שלאחר ההמתה עלול מצבו של החולה להיות גרוע יותר.
_x000D_
זאת ועוד, כפי שלא ניתן להצדיק רצח, כך לא ניתן להצדיק התאבדות. גם הביטוי שבו נהוג להשתמש: "לא להיות לעול" על החברה או על המשפחה – אינו יהודי. זכותו של אדם חולה להיות עול על סביבתו, גם אם באופן אישי הדבר קשה לו מאוד.
_x000D_
משמעות המסר "לא להיות לעול" נוראה. בחברה האסקימואית פירשו זאת כפשוטו, והזקנים מופקרים בערבות השלג למוות. בסרט היפני "נאראימה" מתואר סבלה של זקנה שבשל גילה נגזר גורלה להיות מופקרת על פסגת הר הנאראימה לחסדי הנשרים וחיות הבר, בעוד היא חשה שכוחה במותניה.
_x000D_
מנקודת ראותה של ההלכה, כבודו האנושי של האדם אינו תלוי בכוחו, בחכמתו או ביכולת הדיבור שלו. כבוד האדם גם אינו תלוי ביופיו או בעושרו, בכוח המשיכה שלו או בדימויו בעיני הבריות. הוא בוודאי אינו תלוי במידת ההנאה שמסוגל האדם להפיק מגופו. כבוד האדם טמון בהיותו נברא בצלם אלוקים, וכבוד זה לא יאבד לעולם, גם אם יחסרו לו כוח, חכמה ויופי. לכן, שומרי מצוות התורה דוחים את הטענה שעומדת בבסיס מעשהו של המחליט להתאבד, כאילו עדיף שיפסיק את חייו היום, בעודו "במלוא כבודו", ולא ימשיך לחיות מתוך אי כבוד גופני ונפשי. טענה זו מבוססת על השקפת עולם שאינה רואה את האדם כנברא בצלם אלוקים. יונקת היא מן האידיאל היווני הקלאסי, הסוגד רק ליפה ולחזק.
_x000D_
תמיד הודו חסידי המתות החסד כי עליהם להפריך את הטיעון שמתן היתר ל"המתת חסד" ולהתאבדות במצבים סופניים, עלול להוביל להפעלת לחצים על הזקנים והחולים ללכת בדרך זו ולזרז את מותם לנוחותם של החיים. הטיעונים בזכות "המתת חסד" עלולים לעורר דרישה לקבל את ההתאבדות כתקפה מבחינה מוסרית, לא רק לחולים סופניים.
_x000D_
חייבים לשמור על העיקרון של קדושת חיי אדם גם כאשר איכות החיים נפגמה באופן משמעותי ביותר. לא ייתכן שאנשים יורשו להחליט על מתן היתר לקיצור חיי אדם באופן יזום על בסיס של "המתת חסד". האדם נעלה מכל החישובים הללו וחייו הינם מתנה משוכן מרומים.

_x000D_