מלחמה ארוכה מנהל עם ישראל עם שכניו. המלחמה מתנהלת לא רק בשדה הקרב, אלא גם בהשפעה על האומות, במטרה לשכנען בצדקת דרכנו.

הכלים שמציבה מדינת ישראל מול הערבים במלחמה זו, הם כלים שבלו מזוקן. אולי הם היו יעילים במלחמת השחרור. העם הערבי היה אז פחדן ומוג לב, ירא ונכנע מול כל גורם המאיים על שלוותו. הערבים ברחו יחפים משדה הקרב באלפיהם, בהותירם אחריהם את נעליהם בשמש המדבר.

פחדו של הערבי מן הלילה היה למשל ולשנינה. מעולם הם לא לחמו בלילות. הלילה היה ידידם הטוב של הלוחמים היהודים. אך זה היה משכבר הימים.

כיום, כשהערבים לוחמים בשם דתם, והמלחמה היא בעיניהם מלחמת קודש, הם לוחמים מסוג שלא הכרנו בעבר. הם לא פוחדים מן הלילה ולא משאון הקרב. אדרבה, הם ששים אליו. המוות אינו מרתיעם, להפך, תשוקתם להיהפך ל`שאהידים`, שמסרו את נפשם על אמונתם. במלחמתם על צדקת אמונתם, איבדו כלי הנשק המודרניים את עצמתם. עם אבנים בידיהם, יכולים הם להתמודד מול טנקים.

מול מלחמה זו צריך להציב עצמה רוחנית, מסירות נפש ואמונה חזקה. אלה הם הכלים שיכריעו את המערכה. הערבים אינם עיוורים, הם רואים את יחסה של מדינת ישראל ושל ראשיה ליהדות. הם רואים וצוחקים למשבתנו.

בעבר, פחדו הערבים פחד מוות מן היהדות. הם ידעו היטב כי היהודים הם בני הגבירה, והם בני השפחה. הם ידעו כי דתם אינה מכילה אלא פירורים משולחן היהדות. לא לחינם קראו הערבים ליהודים "עם אל כיתב"- עם הספר והכתב. הם ידעו כי יש לנו תורת אמת, ויום יבוא "ושבו בנים לגבולם".

בראותם את עם ישראל שב לארץ מכורתו, נפלו עליהם אימה ופחד. הם לחמו בלי אמונה, וכשאך היתה הברירה בידם, נסו על נפשם מנוסת חרב. במלחמת השחרור פינו הערבים את הארץ מתוך הבנה שהנה שב העם היהודי לארצו ולמולדתו, ולהם עצמם אין בה חלק ונחלה.

ברבות השנים, ככל שניסתה ההנהגה בארץ לנתק את מדינת ישראל משמירת המצוות, ובפרט בשנים האחרונות, כשהקו המדיני הכיר בזכויות הערבים בארץ ובאחיזתם במקומות הקדושים – פקחו הערבים את עיניהם.

אם עם ישראל אינו מכיר את זכויותיו, אם הוא אינו מעריך את דתו ואת מורשתו, ואם לא מכוחה הוא תובע את זכותו על הארץ, סבורים הערבים, נבוא אנחנו עם דתנו ונספח את כל המקומות הקדושים, שלממשלת ישראל אין צורך בהם. שוב אין הערבים יראים להלחם מול כופרים. גן העדן המוסלמי, `המיועד` למי שנפל במלחמה עם כופרים, קורץ להם. לסוג לוחמים אלו, אין למדינת ישראל תשובה.

אנשי המנהיגות הציונית גרסו שאנו נחזור לכאן במסלול רגיל של יתר העמים. עשרות עמים התחילו לקבל עצמאות כלשהי אחרי מלחמת העולם הראשונה. לכן, מסתבר, שהעולם יכיר בעצמאותנו, ואנו נהיה משוחררים מעומס הגלות ונהיה מקובלים ברחבי תבל. אנו מושיטים יד לאזור צחיח ומשווע לפיתוח, ויחד עם הערבים נכונן חברה אנושית יוצרת על פני מרחבי המזרח התיכון.

באו העובדות וטפחו על פני תיאוריה זו. טעותם נבעה מכך שהציונות הפוליטית גרסה שהמושג: "עם לבדד ישכון", הוא מושג אנורמלי של עם ישראל. למעשה, הוא המושג הטבעי של העם ומכאן נובע ההבדל.

אין לנו משפחה. לכל מקום שנפנה אנו בודדים. אמנם בכל מקום מקבלים אותנו בכבוד, אבל לא לתוך המשפחה. כמדינה אנו דומים ליהודי בגולה. היהודי בגולה מוערך לעתים בזכות כספו, אך לקבלו לתוך המשפחה – לא. כך גם אנו בזירה הבין לאומית. לו היתה מדינת ישראל נופלת חלילה, אין עם אחד שהיה מרגיש בכך אבידה משפחתית.

אין עם בעולם שצריך להרהר לא רק מה יהיה עליו בשעת מלחמה, אלא לא פחות מה יהיה עליו בשעת שלום. כיצד יעמוד בשלום מול עשרות מיליוני אויביו?

אין לך עם אחר שתלויים בקיומו יתר בניו החיים בתפוצות, והם תלויים בו.

אין לנו כוונה לחפש תשובה שאותה נענה לבני ישמעאל, שכן הללו מבינים רק את שפת החרב. אך קיימת כאן כוונה אחרת. מה נענה לעצמנו, בשאלת זכותנו בארץ הזאת?

אנו מאמינים באמונה שלמה כי הבורא נגלה לאברהם אבינו והבטיח לו: "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית י"ב, ז`). זכותנו באה מכוח התורה.

לולא זאת, אין להבין מדוע הובא עם ישראל לאחר שיצא ממצרים דווקא לארץ ישראל. וכי נבצר מהקב"ה למצוא שטח אדמה ללא שונאים? וכי שטח משטחי אירופה, שהיתה ברובה בלתי מאוכלסת באותם ימים, לא היה מתאים לעם ישראל?

כדאי להזכיר אפיזודה היסטורית. הדבר אירע לאחר פרסומה של "הצהרת בלפור". אחד מחברי הפרלמנט האנגלי הגיש בבית הנבחרים שאילתא בדבר הטיעון המוסרי והחוקתי שהצהרת בלפור התבססה עליו. לדעתו, פעלה הממשלה האנגלית בנושא זה בניגוד למדיניותה המסורתית. מדיניות זו הקפידה להעניק את העצמאות המדינית במושבותיה לאותה קבוצה אתנית שהיוותה רוב בקרב תושבי אותה מושבה. ואילו כאן, טען אותו פרלמנטר אנגלי, פעלה הממשלה בניגוד למקובל. היא העניקה את הבעלות על ארץ ישראל לידי בני העם היהודי, אשר היוו בתחילת המאה הקודמת מיעוט מקרב תושבי הארץ.

במהלך תגובתו הרשמית לאותה שאילתא, הבהיר לורד בלפור כי בניגוד למקובל בעולם, ששטחיהן של מדינות שייכים לעמים המתגוררים בהם, דינה של ארץ ישראל שונה. שכן, היא HOLY LAND, וכבר לפני אלפי שנים ניתנה במתנה לבני העם היהודי באשר הם.

וכך נימק הלורד בלפור את הצהרתו: מצב היהודים הוא מיוחד במינו – שאלות העם, הדת והארץ קשורות אצלם זו בזו, במידה שאין כדוגמתה בשום עם. מיליוני היהודים, הזכאים לאותה מתנה אלוקית, עולים במספרם על בני הדתות האחרות שהתגוררו באותן שנים בארץ ישראל!

ב"מגילת הגדוד" כתב הקולונל פ. מ. סקוט את המשפטים דלהלן: "בחלקה של אנגליה נפל כבוד גדול: נטלנו מן התנ"ך דף שחרותה עליו הנבואה העתיקה ביותר, ועל השטר של האלוקים, הוספנו את ערבותו של העם האנגלי. לחתימה כזו אין האומה יכולה להתכחש". בסיסה החוקתי, הרעיוני והמוסרי של מדינת היהודים, זו שעתידה לקום עשרות שנים לאחר מכן, הוצק על אדני הקשר אלוקי שאיגד יחדיו את עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל.

עד כמה עמוק ושורשי הוא הקשר בין ארץ ישראל לבניה, מעידים שני הצדדים כאחת: כל אותם מיליוני יהודים, אשר למרות ניתוקם הממושך מארץ מולדתם לאורך אלפי שנה, נכספה נשמתם וגם כלתה ציונה יום יום, שעה שעה. ועל אחת כמה וכמה אותם אלפים רבים ששמו נפשם בכפם, בחצותם נהרות וימים בספינות רעועות, ובלבד להגיע ולספוג אוויר נשמות בארץ הקודש-כל אלו אין כמותם כהוכחת "מסירות נפש" יהודית עילאית במלוא מובנה של המילה.

"כמים פנים אל פנים" – יחסה המקביל של ארץ ישראל לבניה. מאז גלו בניה ממנה לפני כאלפיים שנה ועד שובם אליה, נותרה ארץ ישראל בשיממונה. אין ראיה מהימנה יותר, ברורה יותר, לנאמנותה של הארץ לבניה שגלו מעליה והתפזרו בארבע כנפות תבל.

ניצבים אנו בפני תופעה היסטורית עלומה, חסרה כל הסבר רציונאלי-הגיוני. לאורך ההיסטוריה האנושית היוותה הארץ צומת דרכים מרכזי המקשר בין שלוש יבשות. די בעובדה זו כדי להפוך מקום מעין זה לחבל ארץ מיושב ופורח.

באותן שנות גלות ארוכות נבנתה אירופה כולה. פריז ולונדון, אמסטרדם וברצלונה, וערים רבות נוספות החלו תופסות מקום נכבד על המפה העולמית. ואילו ארץ ישראל בכלל, ועיר האלוקים בפרט, נותרו מושפלות עד שאול תחתית, בהיוותרן בשיממונן קרוב לאלפיים שנה.

ינסה מאן דהו להסביר תופעה עלומה זו, בלי להזדקק לקשר האמוני שבין עם ישראל לארצו. אין אדם ישר המסוגל להכחיש אמת נצחית זו. הסיסמה: "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל", היא שדרתה, נשמתה ומשנתה של אמונתנו היהודית עתיקת היומין.