החינוך של היום מלמד את הילד, כבר מגיל רך, לא לוותר, אלא לעמוד בתוקף על זכויותיו. בגיל מבוגר יותר למד אדם בהתמדה רבה מה רבו זכויותיו; כמה מגיע לו מהזולת, מהרשויות השונות, מהחברה וכו`.
בכל פינה שנפנה פוגשים אנו את תרבות "המגיע לי" במיטבה. למובטל מגיעים דמי אבטלה, לעולה חדש מגיעות זכויות דיור, לפלוני שהשתחרר מהצבא מגיע שהמדינה תדאג לרווחתו, אלמוני שפרש לגימלאות בטוח כי מגיע לו שהרשויות השונות יקיימוהו בכבוד. חלילה, אין עינינו צרה בכל אלו, ולבטח מגיעים לאנשים מסויימים הטבות מסויימות, אלא שכל זה אינו מצדיק את האוירה הסובבת אותנו והמחנכת את האדם לחוש בתחושה הנצחית של "מגיע לי".
במקום להחדיר לתודעת האדם מה הן זכויותיו, במקום להשקיע מחשבות אודות הגנה על זכויות הפרט, מצווים אנו להשיב אל לבנו את דברי דוד המלך (תהלים קט"ז, י"ב): "מה אשיב לה` כל תגמולוהי עלי".
במערכת המידות הבונות את האישיות תופסת מקום מרכזי מידת `הכרת הטוב`. היא מהווה מפתח ראשי לבנין עולמו הרוחני הפנימי של האדם, הן במישור יחסיו עם הבריות והן במסגרת עבודת הבורא שלו.
התכונה הבסיסית של הכרת הטובה, אינה פרט שולי באישיות האדם, אלא כלל גדול במבנה אישיותו ומרכיב עיקרי בכל תהלוכותיו. כך הם פני הדברים גם בצד ההפוך. הנגוע בחיידקי כפיות טובה, אישיותו הינה שלילית מיסודה, וחותם מידה זו מודגש בכל פינה מחייו.
עולמנו נוצר על ידי הבורא באופן שבתשתיתו מונחים החסד והעזרה ההדדית. נאמר בתהלים: "עולם חסד ייבנה" (פ"ט, ג`). בכל צעד מחייו נעזר האדם על ידי המון בני אדם, שבמישרין או בעקיפין תורמים לרווחתו ולנוחותו. חישוב קל מגלה רשימה ארוכה של אנשים שצריכים לעמול כדי שנוכל להנות מפרוסת לחם. ברשימה זו מופיעים החקלאים, המשווקים, האופים, האורזים, המחסנאים, המובילים ועוד. למעשה לא רק אלו. האנשים שהוזכרו ברשימה זקוקים למכונות שונות, ואם כן יש להוסיף לרשימתנו גם את יצרני אותן מכונות, את מפעיליהן, את המתחזקים ומתקנים אותן, את ספקי חומרי הגלם והדלק. על אלו צריך להוסיף את כל האנשים שלימדו והדריכו את החקלאים, האופים, המשווקים, המכונאים, הנהגים, כדי שהללו יהיו בקיאים באומנותם. כך מתארכת הרשימה מאד, וכל זאת כאשר מדובר רק בפת לחם. מובן שהתמונה דומה כאשר מדובר בבגד. עכשיו צא וחשוב לכמה פריטים נזקק אדם במשך ימי חייו, ותמצא שרשימת האנשים המסייעים בידו, ושאלמלא הם חייו לא היו חיים, היא אינסופית.
אילו היה האדם בעל נפש היה חייב להכיר טובה לכל אותם רבבות ואלפים, שאף כי זוהי פרנסתם ומלאכתם, מכל מקום הם אלו המקילים והמנעימים לו את חייו.
נקודת המוצא של שלימות עבודת האלוקים היא מידת הכרת הטובה על החסד ועל החיים שהוענקו לנו ממרום.
כל ימיו מקבל האדם טובות מהקב"ה. איבריו המשוכללים הפועלים כהלכה, האוויר מסופק לנשימתו ללא הרף, האור לעיניו והמזון למאכלו מוענקים לו תדיר. כל אלו מחייבים מסכת ארוכה של הודיה כלפי שמים, כפי שאמר דוד המלך, נעים זמירות ישראל: "ברכי נפשי את ה`, ואל תשכחי כל גמוליו" (תהלים ק"ג, ב`).
משה רבינו מביע בקורת קשה על אלו שאינם מכירים בטובה שמרעיף עליהם בוראם: "הלה` תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם, הלוא הוא אביך קונך, הוא עשך ויכוננך" (דברים ל"ב, ו`).
שורשיו של כל חטא נעוצים בכפיות טובה. אילו היה האדם מתבונן במחוייבותו להכיר טובה לבוראו, לעולם לא היה חוטא, כדברי הנביא (ישעיהו א`, ג`): "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן".
בתאור בריאת העולם נאמר (בראשית ב`, ה`): "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה` אלוקים על הארץ, ואדם אין…"
מדוע הקב"ה לא המטיר גשם עד שנוצר האדם?
אילו היה העולם נברא מושלם, עלול היה האדם לחשוב כי כך חייב להיות, ואין צורך להודות על כך. לשם הקניית עיקרון הכרת הטוב המתין הקב"ה עם ירידת הגשמים עד שנוצר האדם.
החטא הראשון בתבל, חטאו של אדם הראשון, היה מלווה בסממנים מובהקים של כפיות טובה. כשהקב"ה שאל את אדם הראשון מדוע אכל מעץ הדעת, השיב (בראשית ג`, י"ב): "האשה אשר נתת עימדי, היא נתנה לי". מדוע לא הסתפק באמירה: "האשה נתנה לי", אלא הוסיף "אשר נתת עמדי"? אין זאת אלא שמידת כפיות טובה מסויימת דבקה בו, ולכן, הירשה לעצמו לתלות את הקלקלה במי שנוצרה להיות לו לעזר ע"י הבורא.
אולי זו היתה הסיבה שבגינה נגזרה על אדם הראשון הקללה (בראשית ג`, י"ז-י"ח): "ארורה האדמה בעבורך, בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך, וקוץ ודרדר תצמיח לך". קיים כאן גמול של "מידה כנגד מידה", כאילו אמר הקב"ה לאדם: אתה השבת רעה במקום רוב הטובה שגמלתיך, אף לך ייעשה כן. אתה תעבוד את האדמה בכל כוחך, אולם היא תשיב לך רעה.
גם נכדי אדם הראשון לקו בכפיות טובה. למרות שהקב"ה הרעיף עליהם מטובו, הם בעטו וביקשו למרוד בו. בני דור הפלגה יזמו בניית מגדל שראשו בשמים כדי להילחם במלכו של עולם.
אף חטאי דור המדבר נעוצים בסממני כפיות טובה. הקב"ה זן ופירנסם במדבר בלחם מן השמים, אולם הם התריסו כנגדו: "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". לא בכדי התבטא כלפיהם משה: "כפויי טובה בני כפויי טובה" (מסכת עבודה זרה).
כל ימיו מקבל האדם טובות מהקב"ה. טובות אלו מחייבות מסכת ארוכה של הודיה כלפי שמים. וכך אמר נעים זמירות ישראל (תהלים ק"ג, ב`-ד`): "ברכי נפשי את ה` ואל תשכחי כל גמוליו, הסולח לכל עוונכי, הרופא לכל תחלואיכי, הגואל משחת חייכי, המעטרכי חסד ורחמים".
חכמים תקנו שורה של ברכות והודאות לקב"ה. מתחילת היום באמירת "מודה אני לפניך", בברכות הנהנין שלפני ההנאות בברכות הריח ובברכות הראיה, בברכות הגומל והטוב והמטיב ועוד ועוד.
בתפילת "נשמת" אנו אומרים: "ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו… אין אנחנו מספיקים להודות לך ה` אלוקינו… על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים, הטובות שעשית עם אבותינו ועמנו".
ההודאה על הטובה הינה חלק מזערי של גמול עבור רוב הטובה שאנו מקבלים מאת הבורא.