משה ממשיך בפרשתנו את דברי הפרידה מצאן מרעיתו – עם ישראל. בין יתר דבריו הוא אומר משפט שכשצוללים לעומקו ניתן לדלות ממנו פנינים המסוגלות להעשיר את חיינו, חיי הרוח. וכך הוא אומר: "ואתחנן אל ה` בעת ההיא לאמור".
_x000D_
הבה נאזין לדבריו של רבינו חיים בן עטר – ה"אור החיים" הקדוש:
_x000D_
כל אחד ואחת מאיתנו זקוק לישועה, כל אחד בתחומו הוא, ועל כך כולנו מתפללים. משה רבנו מלמד אותנו במשפט זה ארבעה כללי יסוד כיצד עלינו לגשת אל התפילה. בכל כלל יש להאריך ולהעמיק, מקוצר המקום נכתוב רק את עיקרי הדברים:
_x000D_
כלל א` – "ואתחנן", לשון תחנונים. כשאנו עומדים בתפילה עלינו לפנות אל הבורא בתחנונים, מתוך ידיעה שאלוקים לא חייב לנו מאומה. עני הנוקש על הדלת יודע שאף אחד לא חייב לו כלום, ועיניו נשואות אל בעל הבית שיואיל בטובו לתת לו מתנת חינם… זוהי הגישה הראויה לתפילה. אם נעמוד מתוך תחושה שאנו דורשים משהו שאלוקים, כביכול, חייב לנו, הסיכויים שתפילתנו תיענה הינם קלושים…
_x000D_
כלל ב` – "אל ה`", יש לפנות ישירות אל מקור הרחמים! אין לפנות למלאכים או לכוח אחר… הבורא, ברוב רחמיו, נתן לנו את הזכות לפנות אליו ללא שום מתווכים. הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתנו, ומחכה לשמוע את קול בניו פונים אליו בלשון נוכח, ואומרים לו: "ברוך אתה…".
_x000D_
כלל ג` – "בעת ההיא", הקדוש ברוך הוא מקבל את תפילתנו בכל שעה, בכל מקום ובכל זמן. אולם יש זמנים מסוגלים יותר, ישנה עת רצון וכדאי לנצל אותה, וכך כותב דוד המלך בספר תהלים: "ואני תפילתי לך ה`, עת רצון"… מהן עתות הרצון? בעשרת ימי תשובה שעליהם, נאמר: "דרשו ה` בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב", וכן כשאדם עושה מצווה או לחילופין כשהוא מתגבר על יצרו, הוא מעורר עת רצון בשמים, וזמן זה מסוגל מאוד לקבלת התפילות.
_x000D_
כלל ד` – "לאמור", כשאנו מבקשים בקשה מהבורא, עלינו לפרט ולהסביר מה אנו רוצים. כשם שילד פונה אל אביו ומבקש כסף, הוא לא אומר: "אבא תן לי כסף", אלא הוא מפרט: "אבא אני צריך נעליים, תן לי בבקשה כסף". כך אנו צריכים לפנות לבורא.
_x000D_
הקדוש ברוך הוא בוחן כליות ויודע בדיוק מה אנו צריכים, לא זו סיבת התפילה. ה` רוצה לשמוע את הקול שלנו, כך חקק הבורא בעולם – דברו אלי כדבר איש אל רעהו…
_x000D_
חכמים במדרש מספרים על אדם שצעד ברגליו והתעייף מטורח הדרך. הוא פנה לאלוקים בתפילה: "אנא, ה` הטוב, תזמן לי חמור…" הוא לא פירט מדוע הוא צריך חמור. כעבור דקות מספר חלף בדרכו גוי, שאתונו המליטה, והגוי הכריח את היהודי לסחוב את החמור הקטן על כתפיו…
_x000D_
כשאנו מבקשים מהבורא כסף, אם לא נפרט לשם איזו מטרה אנו צריכים אותו, הבורא יכול לשלוח לנו כסף, אך יחד אתו לשלוח "בעסקת חבילה" שיניים שצריכות טיפול, מכונת כביסה שטעונה תיקון. מאורעות אלו יגרמו לנו הוצאות מרובות.
_x000D_
ברשותכם, אתן זווית ראייה נוספת, למילים "בעת ההיא".
_x000D_
משה מדגיש שהוא התפלל את התפילה בזמן מאוד מסוים. מהו הזמן?
_x000D_
את פרשת `ואתחנן` קוראים תמיד בסביבות ט"ו באב, ולא במקרה, שהרי "לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים וכט"ו באב".
_x000D_
אחד האירועים שאירעו ביום זה הוא שמתי המדבר פסקו בו מלמות. בתשעה באב, היום בו חטאו בני ישראל בחטא המרגלים, אמר להם הקב"ה: `אתם בכיתם בכייה של חינם – ולא רציתם לעלות לארץ ישראל – אני גוזר שתבכו בו בכייה לדורות`. ואמנם, מאורעות מצערים רבים קרו בתאריך זה. כתוצאה מחטא זה הייתה גזירה על דור המדבר, כל מי שהיה בין גילאי עשרים לששים, ימות במדבר ולא יזכה לראות את הארץ. מידי שנה בתשעה באב, ביום שבו בכו בכייה של חינם, כולם חפרו לעצמם קבר, בלילה נכנסו לתוכו, ובבוקר התברר שנפטרו כחמש עשרה אלף איש. השאר קמו. כך מידי שנה בשנה, כולם נכנסים לקברים, ובבוקר חלק קמים וחלק נשארים… נתאר לעצמנו אלו בכיות, היו באותו לילה. כל אחד נפרד מבני משפחתו, כשהוא יודע שישנה אפשרות סבירה שהוא ימות בלילה הזה…
_x000D_
בשנה האחרונה לשהותם במדבר, נותרו חמש עשרה אלף איש האחרונים. הגיע ליל תשעה באב, הם נכנסו לקברים שכרו לעצמם. הפעם הם יודעים בוודאות שהם מתים, בשונה מכל שנה שחלק מתו וחלק נותרו… הם הרי האחרונים שנשארו…
_x000D_
אך כאן אירעה תפנית. הלילה עובר והם ממשיכים לחיות. הם נדהמו, אמרו כנראה טעינו בחשבון והיום לא תשעה באב, נחכה למחר. ושוב, הם יורדים לקבר, אך כלום לא קורה. כך נמשך הדבר עד ט"ו בחדש ביום הזה. הלבנה היתה במילואה, הם וודאי לא טועים בחשבון… הם הבינו שהגזירה התבטלה! עם ישראל שש ושמח…
_x000D_
רבי יחזקאל לוונשטיין, נותן לנו מפתח להבנת המתרחש: מדוע זכו אותם חמש עשרה אלף איש להישאר בחיים? מדוע דווקא אצלם בטלה הגזירה?
_x000D_
כי הם התפללו תפילה אמיתית. כל שנה כשנכנסו כולם לקברים, הם ידעו שלא כולם ימותו. נכון שכל אחד חשש, אולי השנה יגיע תורו להפטר מן העולם, ואין ספק שהוא בכה והתפלל לה` שיותיר אותו בין החיים, אולם התפילה לא הייתה שלימה, משום שקיננה בלבו תקוה שאולי בעצם אין צורך להתפלל? בשנה האחרונה, כל האנשים ידעו שכבר כלו כל הקיצין, שהשנה הם מוכרחים למות. התפילה הייתה אמיתית, הם התפללו מתוך ידיעה שאין על מה לסמוך, ורק הבורא יכול להושיעם. תפילה מסוג זה, מתוך ידיעה שהיחיד שאפשר לסמוך עליו הוא הבורא, בוקעת את כל הרקיעים…
_x000D_
כשמשה ראה שניתן לבטל גזירה באמצעות התפילה, הדבר הראשון שהוא עשה "בעת ההיא" היה הרצון לבטל את הגזירה האישית שנגזרה עליו שלא להיכנס לארץ ישראל. זו הכוונה: "ואתחנן אל ה` בעת ההיא…". ואכן, אם היה ממשיך להתפלל, הוא היה נענה, אלא שאלוקים ביקש ממנו – "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה…"
_x000D_
הבה נצא מקריאת המאמר עם היהלום הזה. נתחנן, נתפלל אל ה` לבדו, נשכיל להתפלל "בעת ההיא", ונתפלל מתוך הכרה שרק הוא יכול לעזור, וכך ניוושע…
_x000D_