הקופירייטר של יצרנית הרכב הגרמנית "פולקסווגן" החליט על הסלוגן המתנוסס על כל רכב רענן: "פולקסווגן – כי חיים רק פעם אחת".
_x000D_
חשבתם פעם, מה הפרסומאי רוצה להחדיר לתודעתנו? גם אם נכון הוא שחיים רק פעם אחת, מה זה קשור לפולקסווגן?
_x000D_
פשוט מאד – חיים רק פעם אחת, ולכן, איך אתה מסוגל להעביר את החיים החד פעמיים שלך בלי פולקסווגן?! הרי אתה עלול לפספס את החיים!!…
_x000D_
רגע, ואם אני אסע בפיאט, אז פספסתי את החיים?
_x000D_
מה לעשות, כך הפרסומאי טוען…
_x000D_
אותה תמיהה יש גם על משקה שחור מוגז, אשר בלעדיו ספק אם נזכה לטעום את "טעם החיים"… כמה מאושר יהיה האדם שיזכה לנהוג בפולקסווגן תוך כדי לגימה של "טעם החיים"…
_x000D_
*
_x000D_
אדם מחליט ביום בהיר להתנזר מן החיים. האם הוא נוהג כראוי, האם נכונה היא תווית ה"קדוש" שהצמידו הבריות למסתגף? האם גם בעיני הדת היהודית האדם הנבחר הוא זה המואס בהנאות העולם, מתרחק מחברת בני אדם ומסתגר מפניהם במנזר שתקנים כלשהו?
_x000D_
לכאורה, התשובה היא – כן.
_x000D_
וכך נאמר בפרשת הנזיר:
_x000D_
"איש או אשה כי יפלא לנדור נדר נזיר… מיין ושכר יזיר… כל ימי נזרו קדוש הוא לה`" (במדבר ו`, א`-ח`).
_x000D_
המשפט האחרון מוליך למסקנה שהנזיר הפורש מתענוגות החיים הוא הקדוש. הבוחר בדרך ההסתגפות בחר בעבודת ה` הראויה והרצויה.
_x000D_
חיזוק לעמדה זו אנו מוצאים במילה "נזיר", הנגזרת מהמילה "נזר", שמשמעותה כתר. שכן "כל בני אדם הם עבדי תאוות העולם. והמלך באמת, שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, הוא כל מי שהוא חופשי מן התאוות".
_x000D_
ואמנם, התלמוד מעלה אדם זה על נס:
_x000D_
"אמר שמעון הצדיק (חי בתקופת בית המקדש השני): פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים.
_x000D_
אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי. הלכתי למלאות מים מן המעיין, ונסתכלתי בבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם (יופיו הגופני שהבחין בו לפתע, עורר בו יצרים רדומים). אמרתי לו (ליצרי): רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך? במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה. העבודה (נוסח שבועה) שאגלחך לשמים".
_x000D_
לשמע סיפורו של הצעיר התרגש שמעון הצדיק ואמר:
_x000D_
"מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל" (מסכת נדרים דף ט`, ב`).
_x000D_
לפניכם אפוא אישור לערכו הרם של האדם המסתגף, האומר "לא" להנאות החיים.
_x000D_
*
_x000D_
אבל, אם כך הם פני הדברים, אם אמנם קדוש הוא המתנזר מיין בעיני התורה, אם פרישותו היא דוגמה לדרך החיים הנכונה – מדוע בתום ימי נזירותו עליו להקריב קרבן חטאת, קרבן שמקריב אדם שנכשל בחטא?
_x000D_
מהו החטא המעיב על מעשה ההתקדשות של הנזיר?
_x000D_
מסתבר, שמעשה קדושה זה, הפרישות עצמה היא החטא. ועל שחטא בנזירות הוא מביא קרבן כפרה.
_x000D_
חטא הוא להתרחק מצוף ההנאות שמזמן העולם. אסור למנוע מן הגוף את מה שהתורה התירה לו.
_x000D_
ואכן, רבו הפרשנים ופוסקי ההלכה בישראל ששללו בתכלית את הסגפנות כדרך המובילה אל הקדושה. זאת, בניגוד לדתות אחרות, מן הנצרות ועד לכתות המזרח, שבייאושן מהישגי החינוך העצמי במסגרת החברה, המשפחה, הקהילה, העם והמדינה- בחרו בהתנתקות מקשרים אלו. הם כלאו את עצמם מאחורי כותלי מנזרים או בהתבודדות על פסגות ההימליה, כדי להתנזר מנטיות אישיות.
_x000D_
ואילו אצלנו הושמה על ראש הנזיר המתבודד והמסתגף עטרת קוצים של החטא. אנו אומרים "כן" לחיים כמות שהם. הקב"ה אינו מעוניין שהאדם יענה את גופו.
_x000D_
החיים עצמם, על הנאותיהם המותרות, הם זירת הפעולה של הקדושה היהודית.
_x000D_
אך אם כך הוא, אנו טועמים את טעמה של המבוכה. האם לא ראינו בתחילת דברינו שהתורה העניקה לנזיר את התואר "קדוש"? האם לא נשק שמעון הצדיק לנזיר הצעיר שעלה לירושלים מדרום הארץ?
_x000D_
מה פשר יחס דו-ערכי זה של הפרשה לנזיר?
_x000D_
התשובה היא שהנזיר הוא אכן קדוש וחוטא כאחת. דמות האדם הרצוי בעיני התורה, הוא אדם, החי ונהנה מחייו, בגבולות שההלכה היהודית תחמה לו. גבולות אלו, הם המאפשרים לו לחיות חיים מלאים בלא להיגרר אחר תאוות הלב, בלא להתמכר ליצר כלשהו. האדם השלם הוא מי שהכרתו ורוחו שולטים ברצונות גופו.
_x000D_
הצעיר מן הדרום חש לפתע, שיופיו הגופני מתגבר על שכלו ועומד להכשילו. הוא הרגיש בהתעוררות יצרי הנעורים (`פחז עלי יצרי`), העלולים למשוך אותו אל התמכרות בלתי מבוקרת לתשוקות הגוף. ברבדים הנסתרים שבנפשו, בתת-מודע, רבצה הנטייה לחטא.
_x000D_
החלטת הנזירות שהחליט באותו רגע, הצביעה על אומץ לב ועל כוחות נפשיים גדולים. היה לו עוז לבנות סכר שמנע מאשד היצרים הגועשים לפרוץ מחסומים. בהסתגפות שגזר על עצמו, עשה את הצעד הנכון בכיוון האיזון היהודי, ולכן, מעשהו קדוש.
_x000D_
אבל גם ברגעי התרוממות, ברגעי הצלחתו לכבוש את יצרו, עליו לזכור את הסיבה שכפתה עליו הסתגפות. עליו לזכור את החטא שלא סולק כליל מלבו פנימה. על כן, הוא מביא קרבן חטאת "מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו`, י"א).
_x000D_
הנזיר נע בין החטא שניסה להסיתו, לבין המגן שהוא הציב כדי לגבור על החטא. האיזון הנכון בין הקדושה לבין החטא שנעצר ברקע – הם סודו של הנזיר.
_x000D_
*
_x000D_
אם נעביר את האמור בפרשה זו לפסים של חיינו, נבחין במסלול זהה. נביא דוגמה שבאופן כללי ניתן להתאימה להרבה מאורעות בחיינו:
_x000D_
יין משובח טוב לאדם ולבריאותו. אולם, השיכור, המתמכר לטיפה המרה, טובע בחטאו במצוקת תאוותו. החש נטייה להתמכרות זו, זקוק באופן דחוף לגמילה. עליו להימנע אפילו מהכוסית היומית הקטנה, עד שירגיש כי שולט הוא בתאוות השתייה. הנטייה לשכרות היא החטא. הכוח להתמודד עמה הוא הקדושה.
_x000D_
בסוף פרשת הנזיר, אחרי ימי נזירותו כתוב: "ואחר ישתה הנזיר יין" (שם כ`).
_x000D_
כבר חלפו ימי הנזירות, ומותר הוא בשתייה, מדוע ממשיך הכתוב לקרוא לו "נזיר"?
_x000D_
כי ימי הנזירות השיבוהו אל האיזון הנפשי. מעתה, שולט הוא מחדש בכוחותיו. מעתה, גם אם ישתה יין במידה הקצובה והבריאה, נותר הוא "נזיר". "נזיר, מלשון "נזר", מלך על עצמו.
_x000D_
האמרה "חיים רק פעם אחת" נכונה, השאלה היא מה עושים איתה…

_x000D_