האב, כבן שלושים וחמש, עומד במרומי המדרגות ורואה את בנו משתובב למטה עם חברים.
_x000D_
"דוד, בוא!"
_x000D_
אין תגובה.
_x000D_
"ד-ו-ד, בוא!"
_x000D_
הילד מואיל בטובו לסובב את ראשו בזווית חלקית של 45 מעלות, ואומר: "אנל`א רוצה!"
_x000D_
מסובב חזרה את ראשו ומתעסק בענייניו החשובים מאד…
_x000D_
"ד–ו–ד, ב-ו-א!"
_x000D_
אין עונה.
_x000D_
"ד–ו—ד, אני קורא לך".
_x000D_
שקט.
_x000D_
"דוד, אם אתה לא בא עכשיו, אוי ואבוי לך".
_x000D_
כלום.
_x000D_
"דוד, אתה בא או ש…"
_x000D_
זה לא מזיז לו.
_x000D_
שרירי גופו של האב מתקשחים, פניו מאדימות, שפת גופו אומרת מלחמה:
_x000D_
"ד–ו–ד, אם אתה לא בא הרגע, זה יעלה לך ביוקר… אני אומר לך, ביוקר! אתה תשלם על זה!"
_x000D_
הילד לא זז, שריר בפניו לא נע. עמדת המלחמה של אבא שלו אינה מצליחה לגרום לו פחד, הוא מכיר את האבא  הזה כבר שמונה שנים, ויודע היטב שהכול דיבורים…
_x000D_
אצבע האזהרה מתרוממת, היד השניה קפוצה, "תשמע, דוד, אם אתה לא בא עכשיו, אבל עכשיו, זה יעלה לך ביוקר!" (אמרת את זה כבר, לא?!)
_x000D_
"ב–י–ו–ק–ר! אני מבטיח לך!"
_x000D_
ריחמתי עליו באותם רגעים, באמת שריחמתי עליו (על האבא, לא על הבן). מקבץ נדבות המתחנן לעשר אגורות, מתבזה פחות ממה שהוא התבזה בפני בנו.
_x000D_
"פעם אחרונה אני אומר לך. יש לך עוד הזדמנות. אם אתה לא בא עכשיו, אל תבוא בכלל, אתה לא תוכל להכנס הביתה ב-כ-ל-ל".
_x000D_
(סליחה, אדוני, לא טיפסת על עץ גבוה מדי, שאתה לא יודע איך תרד ממנו?!).
_x000D_
"אתה שומע, אתה לא תוכל להכנס הביתה. אני סוגר את הדלת, וזהו. פשוט זהו. גם אם תרצה לא תוכל להכנס הביתה!"
_x000D_
אפס תגובה. הילד התייחס לאביו כאילו הוא רוח, אוויר, כלום.
_x000D_
"עכשיו זו באמת הפעם האחרונה שאני מדבר אליך, או שאתה בא עכשיו, הרגע, השניה, או שאני נועל את הבית!"
_x000D_
והילד מתעלם.
_x000D_
"אתה תעשה מה שאני אומר לך! אתה מבין את זה! תכנס מיד הביתה, פעם אחרונה(!) שאני אומר לך את זה".
_x000D_
המונולוג הבלתי הגיוני הזה נמשך עוד רגעים ארוכים. האבא התייאש, הסתובב לאחור וטרק את הדלת.
_x000D_
לא, הוא לא נעל אותה. מספר דקות לאחר מכן, נפרד הילד לשלום מחבריו, עלה, נכנס.
_x000D_
וניצח.
_x000D_
גם מי שדיאלוג, סליחה, מונולוג כזה יכול להתרחש אצלו למחצית, לשליש ולרביע, צריך לבדוק את דרכו בחינוך

_x000D_