באמירת פיטום הקטורת בסיום התפילה (נוסח ספרד) אנו אומרים –
"תני בר קפרא אומר, אילו היה נותן בה קורטוב של דבש, אין אדם יכול לעמוד בפני ריחה. ולמה אין מערבים בה דבש – מפני שהתורה אמרה `כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה`".

כלומר – התורה אוסרת לערב דבש בקטורת. באים חז"ל ומלמדים אותנו, שאם היו נותנים בקטורת אפילו קמצוץ אחד של דבש, הריח של הקטורת היה כל כך ערב, שאין אדם יכול לעמוד בפני ריחה.

נשאלת השאלה ,
מה חז"ל רוצים ללמד אותנו בזה?
מה זה משנה? מה אכפת לנו מה היה אם היינו מערבים בה דבש? איזה "נפקא מינה" יש מזה?

התירוץ הוא:
חז"ל רוצים ללמד אותנו יסוד גדול בעבודת השם.
לפעמים נדמה לאדם שאם הוא קצת יסטה מדרך התורה,  הוא יוכל להרויח הרבה דברים. הוא יוכל לעשות קידוש השם, לקרב יהודים לתורה, להוסיף תורה ויראת שמים. אבל בשביל זה הוא צריך לסטות קצת, כמלוא נימא, סטיה קטנטנה מדרך התורה.

באים חז"ל ואומרים לנו,
אילו היה נותן בה קורטוב של דבש… אין אדם יכול לעמוד בפני ריחה…
קורטוב של דבש,משהו קט,קמצוץ,סטייה קטנה מדרך התורה…ומה יהיה?
אין אדם יכול לעמוד בפני ריחה…
איזה קידוש השם,איזו התעלות,פלאי פלאים…אבל, יש בעיה קטנה…
התורה אמרה!!! אסור!!! זו לא הדרך!!!

אומרים לנו חז"ל:
ולמה אין מערבין בה דבש?למה לא? כזה קידוש השם,כזו התעלות.

התירוץ הוא:
"מפני שהתורה אמרה"!!! אם התורה אוסרת, אם זו אינה דרכה של תורה, אז לא עושים שום חשבונות.
התורה אמרה!!!