אוהב היה זלמן את התורה ואת לומדיה אהבה עזה, אלא שלמרות אהבתו, לא נמנה עם חובשי בית המדרש. מדוע?
זלמן לא ידע קרוא וכתוב, לא למד, ומתוך שלא למד, לא ידע, ומתוך שלא ידע לא קיים. ואם תשאלו מה עשה זלמן בזמן הרב שנפל בחלקו? מצוות היה עושה.
מסתובב היה זלמן ברחובות עיירת הולדתו ראדין, ומשמח את הבריות. אלא שגם לשמחה עת, ולא כל הזמנים שווים. מתוך שהיו תושבי ראדין טרודים בפרנסת ביתם, לא התפנו לשמוח בשמחתו של זלמן. ואם תשאלו מפני מה כינוהו: "זלמן המשוגע", אומר לכם, כי טבעם של הבריות שהם שואלים: "לשמחה מה זו עושה?" וכשאינם מוצאים תשובה לשאלתם, הם מכנים את השמח "משוגע".
בשבתות ובחגים נוהג היה זלמן לזכות את הרבים במצוות צדקה, לא בכסף, כמובן. מסתובב היה בין המתפללים ומתחנן באוזניהם שיפתחו את ליבם למענו, ואז היה נוטל מהם קמצוץ טבק, ולא היה פוסק מלברך אותם, עד שניטל ריחו של קמצוצו.
לעיתים היתה הארת השבת מלווה את זלמן גם ביום ראשון. וכך, באחד מימי ראשון ניגש זלמן אל "מוישה עגלון", וביקש, כבכל שבת, שיואיל לפתוח את קופסת הטבק המונחת בכיסו. אלא מאי? הארת השבת שליוותה את זלמן, לא ליוותה את "מוישה עגלון", והלה גירשו מעל פניו.
כיוון שראה זלמן כך, נתכעס ואמר: "עגלון שכמותך! וכי חושב אתה שלקמצוץ טבק אני צריך? לזכותך במצוות צדקה אני מבקש. קמצוץ טבק? הנה הולך אני ברגל אל העיר וילנא, ואביא משם קמצוץ טבק".
במשך כל השבוע לא נראתה דמותו של זלמן ברחובות העיירה. סיפורו של קמצוץ הטבק מוילנא הפך לשיחת הבריות: "האם הלך ברגל לוילנא? האם ישוב?"
בא יום שישי ובא זלמן עימו. בטרם תשקע החמה, נראה זלמן בשערי ראדין, כשבידו קמצוץ טבק. הבטיח וקיים. בפנים שוחקות צעד אל כיכר העיירה, להוכיח ל"מוישה עגלון" כי עמד בדיבורו. אלא ש"מוישה עגלון" כבר היה בבית הכנסת, עטוף בשיראין, ממתין לבוא השבת.
מיהר זלמן אל בית הכנסת, כששובל ילדי העיירה בעקבותיו. הם ליווהו בצעקות: "זלמן הביא טבק מוילנא, זלמן הביא טבק מוילנא". ניסו הילדים לחטוף מידו את קמצוץ הטבק, אלא שזלמן איש חזק היה, ולא הסכים לפתוח את אצבעותיו. "קודם אראה ל`מוישה עגלון` את הטבק, ואז אחלקנו ביניכם", צעק לעברם.
נכנס זלמן אל בית הכנסת וניגש אל "מוישה עגלון". אך בטרם היה סיפק בידו לומר את אשר על ליבו… נכנס אל בית הכנסת גם רבי ישראל מאיר הכהן זצ"ל, ה"חפץ חיים". כשהבחין במהומה, שאל: "על מה ההמולה?" ענו כולם ואמרו: "על קמצוץ הטבק שהביא זלמן מוילנא".
שתק ה"חפץ חיים" ומעיניו זלגו דמעות.
כששאלוהו לפשר דמעותיו, ענה ה"חפץ חיים": "זלמן צעד שלושה ימים לוילנא ומשם חזר במשך שלושה ימים לראדין, כשבידו קמצוץ טבק. אנחנו, שירדה נשמתנו לעולם מן הרקיע השביעי, שרחוק הוא מוילנא כרחוק שמים מארץ, ובאחריתנו חוזרת נשמתנו מרחק דומה, מה נביא בידינו? הלא אפשר שאף קמצוץ טבק לא נביא עימנו, ועל כך אני בוכה".
נכנסו דבריו של ה"חפץ חיים" בליבותיהם, ונתמלאו פניהם כלימה. וזלמן… חייך בניצחון.
בידוד הלשון
תרבות הנאבקת מרות על טהרת הלשון, מזכירה ללא הרף לנאמניה שהדיבור יוצר את מהות האדם. הפה הנקי מצביע על הנפש הטהורה והמעודנת, והמילים הן אלו המעצבות את הנפש. הדבר נעשה במחזוריות של יחסי הגומלין הקיימת בין מחשבת ההוגה, הפה המביע והרגש הקולט והמטמיע את הנאמר ברקמות נשמתו של המבטא אותן.
מדובר בחברה שאינה מסכימה לדמוקרטיית הפה, המשתולל כאוות נפשו, המוציא דיבה על הזולת והמסכסך באמצעות רכילות בין בני אדם. חברה זו רצתה לחיות ללא מפגע אקולוגי, באווירה צלולה כיין. היא ידעה ש"חיים ומוות ביד הלשון", פשוטו כמשמעו.
זהו כוחה ההרסני של הלשון. העונש תואם להיקפו ולעומקו של החטא: "כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא, בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא י"ג, מ"ו).
כך שומרת חברת העילית על שלמותה, על בריאותה ועל איכותה.
היא נוטלת את המדבר לשון הרע, את מי שהפריד בין איש לרעהו ופורר את החברה בדבריו, ומרחיקה אותו ממנה – אל הבדידות. שישב לבד, עם עצמו! שיבין שם, מחוץ למחנה, בשעות הבדידות של ימי ההסגר, את ערכה של החברה. שיחוש עד כמה הוא זקוק לה. או-אז יקלוט את גודל חטאו, כשפגע בסביבתו בשוט לשונו.
לאחר ימי ההסגר עדיין לא תמו ימי החינוך האישי. כשנרפאה צרעתו, מטילים עליו מעשי כפרה המביאים אותו למודעות עצמית גבוהה: "ולקח למטהר שתי ציפורים… ועץ ארז ושני תולעת ואזוב וגו`" (שם י"ד, ד`).
"ציפורים חיות": לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוט דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים, שמפטפטות תמיד בצפצוף קול.
"ועץ ארז": לפי שהנגעים באים על גסות רוח.
"ושני תולעת ואזוב": מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב (רש"י שם עפ"י המדרש).
בטרם ישוב מבדידותו אל המחנה ואל החברה, מלמדו הקרבן שהוא מקריב את המקור לחטאו: גסות רוח ותחושת בוז כלפי הסובבים אותו. תחושה זו היא שהתירה לו לזלזל בהם בלשונו. הבא אפוא שני, תולעת ואזוב. זכור נא, שמעט ענווה רצויה מאד כדי ליצור גישה בריאה יותר כלפי זולתך וחברתך. לטובתך היא.
חכמים קבעו: "רובם בגזל, מיעוטם בעריות וכולם באבק לשון הרע". וכל כך למה? כיוון שבעוד שיכול האדם לשמור עצמו מן הדיבור האסור, מן השמיעה האסורה יתקשה להישמר. מוצא פיו תלוי בו, ואילו שמיעת אוזניו תלויה באחרים. וכבר אמרו: "שקשה לשון הרע משפיכות דמים, שכל מי שהורג אינו הורג אלא נפש אחת, אבל המספר לשון הרע הורג שלשה: את האומרו, את המקבלו ואת מי שנאמר עליו".
כיצד יישמר האדם מהשמיעה האסורה?
ה"חפץ חיים" לימדנו כיצד להישמר מעוון לשון הרע. אמנם זלמן הלך שלושה ימים וחזר שלושה ימים בעבור קמצוץ טבק, אלא שאנשי העיר צחקו על זלמן, ואילו ה"חפץ חיים" למד ממנו מוסר. בלימוד זה הפך ה"חפץ חיים" את הסיפור מרע לטוב ומצחוק לתביעה מוסרית כבירה.
אם אין אפשרות להימלט מחברת מספרי לשון הרע, יש להפוך את סיפוריהם לטובים ולהפיק מהם ערך מוסרי. מספרי לשון הרע לחשו כנחש וה"חפץ חיים" `צפצף` כציפור טהורה.