עול ההנהגה היה כבד מאוד. לכן, נוהג היה האדמו"ר לנסוע לבית אחד מחסידיו ולשהות בו ימים מספר עד שישוב לאיתנו. בעל הבית ובני ביתו נבחרו בקפידה על ידי משמשי האדמו"ר. בעל הבית הנבחר היה ירא ה`, המקפיד על מצוות קלה כבחמורה. במקרים רבים היה המארח אדם אמיד שביתו גדול ורחב ידים, כדי שיוכל הצדיק להניח את ראשו במנוחה.
_x000D_
כך הגיע האדמו"ר אל ביתו של ר` זלמן הנגיד. טרם בואו, כינס ר` זלמן את צוות משרתיו והדריכם כיצד לנהוג בעת שישהה האדמו"ר בביתו. משהגיעו הרב ומשמשיו לביתו, קיבלם ר` זלמן בסבר פנים יפות ובענווה רבה, כיאה לחסיד נאמן, והובילם אל חדרי האירוח שהוקצו לאדמו"ר ולפמלייתו.
_x000D_
לאחר שנח מטלטולי הדרך, ביקש האדמו"ר להתבודד עם קונו. או אז הובילו ר` זלמן לחדר עבודתו המהודר. משראה כי נחה דעתו של רבו, גאתה השמחה בליבו. ר` זלמן ידע כי אין העשירות מעשירה את בעליה, אלא הברכה המצויה בה.
_x000D_
עם צאת ר` זלמן מהחדר, גילה שהאדמו"ר יוצא אף הוא מן החדר יחד עימו.
_x000D_
נרעש ר` זלמן עד עומק נשמתו. שמא מצא האדמו"ר פסול בחדרו? שמא אין עסקיו נעשים באמונה? כששיניו נוקשות זו לזו, פנה אל רבו ושאל: "רבי, האם מצאתם פגם כלשהו בחדרי? האם אין הוא נוח דיו?" חייך האדמו"ר וענה: "לא זלמניו, לא מצאתי פגם בחדרך, ואף לא נדנוד של פסול במעשיך. אלא כשנכנסתי אל חדרך, הבחנתי כי על השולחן פזורים שטרי כסף רבים. כל עוד שהית בחדר, החרשתי, אך כשיצאת, חששתי להיוותר בו לבדי, שהרי אם יחסר משטרות אלו, אנה אני בא?"
_x000D_
כששמע ר` זלמן מילים אלו יוצאות מפי רבו, נזדעזע כל גופו. הדברים היכו בליבו כמדקרות חרב. כשדמעות בעיניו, פנה אל האדמו"ר ושאל: "וכי חושב האדמו"ר כי אם ייעלם כספי אחשוד באדוננו ומורנו, חס ושלום? והלא עפר אני תחת כפות רגליו?".
_x000D_
"לא זלמניו", ענה האדמו"ר, "יודע אני בוודאות, כי איש לא יחשדני בגנבת הממון חס ושלום, אלא שאינני חפץ שיאמרו ש"הרב לא גנב". המילים "הרב" ו"גנב" אסור להן לנוח זו לצד זו, אף אם המילה `לא` חוצצת ביניהם".
_x000D_
תורת ישראל מייחסת חשיבות רבה לאופן שבו נתפש המעשה בעיני בני אדם. דוגמה לדבר מופיעה בדברי התוספתא העוסקת בתרומת הלשכה, וזה לשונה: "נכנס לתרום את הלשכה, היו מפשפשים בו בכניסה וביציאה, ומדברים עימו משעה שנכנס ועד שעה שיצא, לקיים מה שנאמר: `והייתם נקיים מה` ומישראל` (במדבר ל"ב, כ"ב), ואומר: `ועשית הישר והטוב בעיני ה" (דברים ו`, י"ח). הטוב – בעיני שמים, והישר בעיני – אדם".
_x000D_
שלמות המצווה אינה מורכבת רק מעמידה בכללי ההלכה. היא מורכבת גם מההשלכות החברתיות של המעשה. אם עשה האדם מצווה, אך גרם במעשהו לחשד של הבריות, קיים הוא את ה"ישר", אך לא את ה"טוב".
_x000D_
קביעה זו מטילה את אשמת החשד על שניים, על החושד ועל הנחשד. על החושד – על שחשד בחברו, ועל הנחשד – על שבמעשיו אפשר לחברו לחשוד בו.
_x000D_
חשוב לשאול, וכי מה איכפת לו לאדם שיחשדוהו הבריות, והלא "האדם יראה לעיניים וה` יראה ללבב"? (שמואל א`, ט"ז, ז`). וכי יכול האדם לצאת ידי חובת כל הבריות?
_x000D_
שלושה מעגלים סובבים את האדם בימי חייו: בין האדם לקונו, בין האדם לעצמו ובין האדם לחברו. שלמותו אינה יכולה להתקיים כל עוד קיים נתק בין האדם לבין אחד ממרכיבים אלו. אם חפץ האדם בשלמות, עליו לפתח ולהעצים את שלושתם. חיזוק הקשר בינו לבין בוראו מתאפשר, לדוגמה, על ידי דיני ברכות, המחנכים את האדם להכרת טובה מתוך ידיעה כי "לה` הארץ ומלואה" (תהלים כ"ד, א`). חיזוק הקשר בין אדם לעצמו מתאפשר מתוך הקפדתו על מידות ודרך ארץ הכתובים בפרקי אבות, שמתוכם ילמד על אישיותו וכן על תאוותיו ועל יצריו הזקוקים לתיקון. לעומת זאת, חיזוק הקשר בינו לבין החברה ייעשה על ידי הקפדתו בדיני נזיקין, שמתוכם ילמד לכבד את ממונו ואת גופו של הזולת.
_x000D_
כאשר חפץ האדם בשלמות, עליו לכוון את מעשיו לשלושת מעגלים אלו. רק כאשר יחברו שלושתם להיות אחד, נוכל להכתיר מעשה זה בתואר "מעשה שלם".
_x000D_
כשם שהחטא גורם לקלקול הקשר בין האדם לקונו, כך דינו של מעשה הגורם לפרימת הקשר העדין בינו לבין זולתו. מעשה הגורם לחשד מקלקל קשר זה, ומתוך כך פסול הוא.
_x000D_
התורה מתארת את חשבון ההוצאות שנלקחו להקמת המשכן, שהציג משה רבינו לעיון הציבור. חשבון מפורט זה, מעלה תמיהה בפני חכמי המדרש. וכי נדרש משה לדווח לציבור "לאן הלך הכסף"? והלא העיד עליו בוראו: "בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר י"ב, ז`).
_x000D_
אלא מפני ששמע את ליצני הדור שהיו משיחין אחריו… אדם שנתמנה על מלאכת המשכן על כיכרי כסף ועל כיכרי זהב, שאין להם חקר ולא משקל ולא מניין, האם אתה רוצה שלא יהיה עשיר? כששמע כן, אמר: חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן, אני נותן להם חשבון. כיוון שנגמרה, אמר להם (שמות ל"ח, כ"א): "אלה פקודי המשכן".

_x000D_