לבן דורנו, שאינו שומר תורה ומצוות, המושג `כפירה` אינו בבחינת חידוש. לדעתו, בוויכוח בין מאמינים לכופרים חובת ההוכחה מוטלת על מי שמאמין בבורא. מן הראוי להבהיר שלא תמיד רווחה הנחה זו. בעבר היה המצב שונה לחלוטין. מבט זה על העבר בכוחו להקרין גם על דרך החשיבה בת זמנינו.
במשך אלפי שנים, לאורך כל הדורות, היתה תופעת ה`אתאיזם` נדירה ביותר. כל עם בחר לו אלוהות או אלילות לפי טעמו. העולם היה רווי אמונות שונות ומשונות. מעולם לא שמענו בעבר על אומה, שחרטה על דגלה את `האמונה` שאין כח עליון השולט בעולם. תמיד היתה לכל עם הנחת יסוד שאין לערער עליה: העולם לא נברא מעצמו, ויותר מכך, קיימת דת המסבירה לשם מה נברא העולם, ומהן חובות הנבראים וזכויותיהם.
התפתחות הציוויליזציה הגבירה את ההערצה להישגים חומריים, ויצרה `אקלים` מטריאליסטי. אוירה זו הביאה להפיכת הכפירה לשיטה. שיטה זו שימשה ביסוס רעיוני למצב הקיים. היא סיפקה דרך עיונית שמטרתה להצדיק את דרכי ההתנהגות האנושית בזמננו. לא ביום אחד נוצרה שיטה זו. ככל שהעולם המשיך להתקדם בתחום הטכנולוגי, שוכללה גם השיטה הרעיונית המעניקה בלעדיות למטריאליזם ולטבע, ושוללת את קיום ההוויה העל טבעית.
כאמור, התהליך לא היה פתאומי, והוא כלל מספר שלבים. בתחילת דרכה של הכפירה עדיין לא הוכחש קיומו של בורא העולם. טענת הכופרים היתה, שאין חובה על הנבראים לנהוג לפי אורח חיים מסויים, ואין השגחה אלוקית ייחודית ופרטית בכל המתרחש בארץ. הם הפיצו את ההנחה שהאלוקים נמצא בשמים, `גבוה מעל גבוה`, ואינו מתעניין במעשיהם של בני האדם. הדבר הקובע בעבור האדם הוא הטבע. לשיטתם, אמנם הטבע נברא על ידי האלוקים, אך האלוקים מניח לו להתנהל לבדו. כך נולד המטריאליזם.
ידיעת מציאות ה` נדחקה על ידי שיטה חומרנית זו לקרן זווית. רק מזמן לזמן הוציאו אותה מפינתה וערכו טקסים דתיים חסרי תוכן. כדי לשלם פיצוי ללב שעדיין האמין בבורא. שלב זה של זריעת הכפירה עבר בהצלחה, ועתה הגיע השלב הבא: ערעור האמונה באלוקים. כך נולד האתאיזם.
מן הראוי להדגיש, ששיטת הכפירה לא הצליחה להגשים את מטרתה הסופית. כל עוד מצויים בעולם אנשים חושבים, שלטון הכפירה נתון בסכנה. כל עוד יש מי שישאל שאלות מביכות בחלקן, העשויות להוביל למסקנות לא רצויות, נצחון שיטת הכפירה אינו מובטח. כאן אנו מגיעים לשלב השלישי של השלטת שיטת הכפירה: השלטת הגישה של: "מי אומר שצריך לשאול שאלות?"
מן הראוי להדגיש שהצלחותיה של שיטת הכפירה לא נבעו משום שהחשיבה הלוגית מחייבת אותה. הוויכוח בינה לבין דרך האמונה לא לבש מעולם אופי ענייני או פילוסופי טהור. כדי להשליט את דרכם, לא בחלו נושאי דגלה באמצעים. הם רתמו לשרותם את הרגש. הם שבו את לב הציבור הרחב באמצעות חיצי לעג ובוז שירו לעבר מערכת האמונה. בלשונם החדה הם `הדביקו` סטיגמות ותוויות בלתי אוהדות לנושאי דגלה. ואמנם הצליחו בדרכם. הלעג והבוז שרוחשים האנשים לאורח החיים הדתי יוצרים חייץ רגשי `ומחסנים` את הכופרים מפני השפעה רוחנית. אילו ניגשו אנשים לבדיקת הנושא ללא דעות קדומות וללא חייץ וריחוק, לבטח היו מתרשמים מהעושר הרעיוני ומהידיעות המבוססות והמוכחות שיש להולכים בדרך האמונה.