במגע אצורה עוצמה רבה הגורמת לאנשים לחוש קרובים זה לזה.
ניתן להשתמש בו כדי לבנות וגם כדי להרוס. באמצעותו ניתן לטפח חברות או לגרום לתלות. המגע מגביר את האינטימיות בין שני אנשים שבאמת אוהבים זה את זה, אך הוא גם יכול ליצור תחושת קירבה דמיונית, שלמעשה אינה קיימת במציאות.
בורא העולם יצר אותנו באופן שכאשר איננו נשואים, אנו חשים את היותנו בלתי מושלמים, לעתים עד כדי כאב. כלומר, שהננו חסרי חלק שעלינו למצוא. בעקבות כך, אחת התשוקות האנושיות העמוקות ביותר היא לחוש שלמות זו, באמצעות קירבה אמיתית ורוחנית לאדם אחר. מאחר שהמגע הפיזי גורם להרגיש קרוב לאחר, עלולים לחשוב שאכן קיימת קירבה, בעוד שלמעשה, לחוש קרוב ולהיות קרוב, הם שני דברים שונים! עוצמתו של המגע היא כה גדולה, עד שהיא עלולה לערפל את תפיסת המציאות, עד שנדמה שאחד מהצרכים האנושיים העמוקים ביותר כבר בא על סיפוקו!
מהרגע שהאשה מתמכרת לאשליה זו, שוב אין היא שוקלת את האפשרות שהאדם שאליו היא חשה פתאום קירבה כה גדולה, עלול להיות פחות ממושלם או לפחות לא מתאים לה. האשה עלולה להשלות את עצמה שאמנם הוא `החצי החסר שלה` – התגשמות חלומותיה.
אין סוף סיבות גורמות לאנשים להסתבך ביחסים "לא בריאים".
הגורם המשמעותי ביותר המסבך את העניינים הוא המעורבות המוקדמת מדי של היחסים הפיזיים.
בדיוק כפי שיחסים פיזיים עלולים ליצור אשליה של קירבה המטשטשת את המבט האובייקטיבי על בן הזוג ועל מערכת היחסים עמו, ההימנעות תתרום בדיוק את ההיפך. כאשר אין מקיימים מגע פיזי, נוצר מרחב שבו יכול להתפתח קשר אמיתי ומשמעותי.
השאיפה למיטב
כאשר שני בני אדם שותפים לחוויה שאיש מהם לא עבר קודם לכן, זוהי איכות אמיתית. עיקר עוצמתם של היחסים הפיזיים נובע מהרגשות בין בני הזוג, וככל שיהיו רגשות אלו בלעדיים, כך תהיה האינטימיות בין השניים, שתחילתה במגע, ייחודית ומשמעותית יותר.
בכל פעם שיש לאשה קשר פיזי עם מישהו אחר לפני בן הזוג האמיתי, רגישותה מתקהה. כתוצאה מכך, אותו קשר אולטימטיבי יהיה ללא ספק, מיוחד פחות. אם כן, מדוע רוב האנשים מקיימים מערכות יחסים, אף שידוע להם שייתכן שלא יחזיקו מעמד? הרי בכך הם פוגמים באפשרות העתידית לחוות את ההנאה המקסימלית ביותר?
התשובה היא רבת פנים. ראשית, לא ייאמן מספרם של האנשים, שכנראה, עד יום מותם, אינם מקדישים מחשבה רצינית לשאלה: מהו ה"מיטב" בחיים? שלא לדבר כיצד משיגים אותו. שנית, החברה אינה מקילה על חייהם של זאבים בודדים. היא מפעילה לחץ כבד להיות "נורמלי", על פי הגדרת ה"נורמליות" המעודכנת לאותה שעה.
ולבסוף, התשובה הברורה ביותר היא: לא כל מי שניחן בביטחון להיות עצמאי בדעותיו, ניחן גם בכוח רצון הנדרש כדי לדחות סיפוקים מידיים, אפילו כאשר אותם סיפוקים הם מזעריים לעומת ההנאה שהוא עתיד לאבד בעטיים.
כדי להצליח בחיים יש להצטייד בדברים הבאים: ידיעה ברורה על היעד שלכם, אסטרטגיה שתשמש אתכם להשגתו, אומץ לב להקפיד על המהלכים שאתם משוכנעים בהם ומשמעת עצמית.
מי שמצויד ביתרונות אלו, נוסף לנחישות ולרצון לחוות את ההנאות היסודיות והעמוקות ביותר בחיים, לא יהיה מוכן להתפשר. הוא לא יאמר: "אקריב מעט איכות וחד פעמיות בעתיד. די לי בשבעים אחוזים של חיים איכותיים עם מי שאבלה את שארית חיי לצידו".
היהדות אינה מסתפקת במס שפתיים מבויש בכל הקשור לאידיאל זה. היא דורשת שלא להתפשר ולהפסיד. היהדות מבקשת שתוותרו על יחסים זמניים שיפחיתו מעוצמת הייחוד של הקשר האולטימטיבי.
למעשה, היהדות מכוונת אתכם לטוב ביותר שיש לחיים להציע.
פגיעות וצלקות כתוצאה מהקרבה הפיזית
איננו מרבים לחשוב על כך, אולם בני האדם הם יצורים פגיעים.
נפלת על הפנים – אתה עלול להזדקק לתפרים, סובבת את הרגל בצורה לא נכונה – את עלולה למצוא את עצמך עם רגל שבורה.
אמנם באופן טבעי הגוף מרפא את עצמו, אך גם טיפול רפואי עלול להשאיר צלקות.
הדבר נכון גם לגבי רגשות. לטראומת ילדות בודדה עלולות להיות השלכות ארוכות טווח. כשם שאדם פגיע פיזית, הוא גם שביר רגשית.
רוב בני האדם זהירים למדי בכל הנוגע לנטילת סיכונים פיזיים.
אדם שעיניו בראשו, לא יקפוץ מקרש קפיצה בלי לדעת שאמנם יש מים בבריכה שמתחתיו. לעומת זאת, הרבה יותר קשה לזהות מצבים מסוכנים מבחינה רגשית ולהתייחס אליהם ברצינות.
האמת העצובה היא, שכאשר נגרם נזק רגשי, הוא הרבה פחות בולט. לכן, אנשים רבים מזנקים רגשית לבריכות ריקות ממים, ולאחר מכן הם סובלים מפגיעות שניתן להשוותן לפצעים פתוחים ולעצמות שבורות. רובם אפילו אינם מודעים להיקף פגיעתם.
נפשו של האדם עלולה לסבול לא פחות מגופו. אמנם בדרך כלל, הזמן מרפא את הכול, אך ייתכן שלצלקות הרגשיות הנותרות תהיה השפעה מהותית.
אם חשוב לנו שלא רק גופנו יהיה בריא, אלא גם נפשנו, עלינו לטפל בה לפחות באותה מידה של תשומת לב. אסור לנו להעמיד את עצמנו במצבים המסכנים את שלומנו הנפשי, כשם שלא נעמוד על צוק מט ליפול.
מעטים הם התחומים בחיים שמעורבת בהם עוצמה רגשית כה רבה כביחסי נשים-גברים. לכן, הסיכון כאן רב יותר. כאשר אשה יוצרת קשר עם מישהו, היא `מפקירה` את רגשותיה. האשה מסירה את מנגנוני ההגנה העצמיים שהיא מציבה ביחסה לאחרים והיא מרשה לעצמה להיות פגיעה.
בכל פעם שמסתיימת מערכת יחסים, האשה היא המשלמת את המחיר. בטחונה ביכולתה להבחין בין מה שהוא אמיתי לבין מה שאינו כזה, הולך ומתערער. שוב היא אינה מאמינה שיחסים יכולים להיות קבועים ושאנשים הם טובים, במיוחד אם הם בני המין השני. בסופו של התהליך, לא נשאר בלבה דבר מאותה אופטימיות שהינה כה חיונית לשמחת החיים.
המצב הזה עצוב כשלעצמו, אך בכך לא מסתיים הסיפור… נוצר מעגל קסמים. בפעם הבאה שאשה זו תפגוש במישהו שמעניין אותה, היא כבר תהיה בעמדת הגנה. כבר לא יהיה בה אותו אמון שיאפשר לה להיפתח בקלות בפני אותו אדם. כתגובה לכך, הוא עשוי לחוש בהסתגרותה, לאבד בה עניין ולסגת ממערכת היחסים.
יהיה זה אירוע שיכרסם בה פעם נוספת ויפגע באימון הבסיסי שלה. כתגובה על כך, היא תתחפר עמוק יותר בקונכיה המגנה עליה ותפחית עוד יותר את סיכויי ההצלחה בפעם הבאה. הפיכחון, אובדן האשליה, מפנה את מקומו ליאוש ההופך לנבואה המגשימה את עצמה.
האושר שבאי ידיעה
רבים דבקים ב"עקרון ההתנסות" עד כדי קיצוניות. הם מניחים שככל שהם יטעמו יותר ממה שיש לחיים להציע, כך יהיו מנוסים יותר ורחבי דעת. אכן, בכל מישור שהוא, ההתנסות היא יתרון, אולם במישור זה, הכף נוטה לצדה של התמימות.
אמנם התמימות אינה נחשבת למעלה חשובה בחברה. תמימות ופופולריות אינן עולות בקנה אחד. כיום, עם קיומן של תופעות `מלבבות` כמגיפת האיידס וההתמכרות הנרחבת לקוקאין, יש מגמות של נסיגה באופנות מסוימות, עד שמקובל להיות שמרן יותר מבעבר. אך למרות שהתנהגויות מסוימות כבר אינן פסגת המאוויים, עדיין קוסם המסתורין שבהתנסות בוגרת. ה"התנסות" היא עדיין שם המשחק.
דחיית "עקרון ההתנסות" חזקה במיוחד בכל הקשור למערכות יחסים. ראשית, בגלל הבעיה המאד משמעותית – אובדן הרגישות והייחודיות החד פעמית שנועדו לקשר האחד והיחיד. כל מעורבות קודמת שנשמרת בזכרונה של האשה, עומדת כאבן נגף בדרכה של הרגשת המיוחדות המוחלטת עם בן הזוג, שרובנו משתוקקים לה כל כך.
היבט נוסף ולא נעים במיוחד הוא עניין ההשוואות. כל מערכת יחסים הקודמת לנישואין, פותחת את הדלת לאינספור השוואות בין הבעל לחבר מן העבר, השוואות שאינן מועילות לה או לו. וזאת, מפני שלא בכל קשר או היבט תהיה ידו של הבעל הנוכחי על העליונה.
גם ללא קשר לאובדן הייחודיות ולהשוואות הבלתי נמנעות, רוב האנשים, לאחר שמצאו את שותפם האמיתי לחיים, אינם מתענגים במיוחד על זכרונות קשריהם הקודמים. עם זאת, לזכרונות אלו יש נטיה מעצבנת, הם אינם נעלמים במהלך החיים, אלא צפים ועולים בזמנים הכי פחות מוצלחים. הזכרונות הם בדומה לזבובים טורדניים החגים סביב לראש.
יש אנשים, שכאשר הם שומעים את הטיעונים בעד הימנעות מקרבה פיזית עם בן המין השני עד לנישואין, הם חשים בקונפליקט עצום בין שכלם להרגשותיהם. כמעט כל אדם חושב ובוגר בנפשו מודה שיש ברעיון היגיון רב. אולם, המחשבה על ביצוע ממשי של הרעיון עשויה לעורר בו אימה.
מאחורי כמעט כל התנגדות לגישה היהודית להתקשרויות מסתתר ה"פחד מפני הבלתי נודע", ולא טיעונים אינטלקטואליים. כדאי לדעת, שאין כל "צורך" להתנסות עם בן הזוג הפוטנציאלי. הצורך הוא תוצר ברור של נורמה חברתית. בשנות החמישים, הבחורה ה"טובה" הממוצעת לא דאגה שאין היא מכירה מספיק את בעלה לעתיד. גם הבחור הממוצע לא "נלחץ" מהמחשבה על נישואין עמה. כנראה, שגם ללא הכרes New Roman`; mso-hansi-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-theme-font: minor-bidi" dir=ltr>
הסיבה לצורך הכמעט כפייתי בימינו לנסות כל דבר לפני שמתחייבים אליו, היא עמוקה יותר מאשר אי הנכונות לוותר על "הזדמנות פז" זו. עובדה היא שרבים רבים הינם קורבנות של גישה המאוד לא טבעית ולא בריאה זו. גישה המשקפת אי הבנה חמורה של הטבע האנושי, וכתוצאה מכך, היא אינה מצליחה לגרום אושר וסיפוק אמיתיים למספר רב של אנשים.
שגיאתה החמורה של החברה המודרנית היא התייחסותה הנפרדת לגוף ולנשמה המפעילה אותו. תופעה מצערת זו נצפית בעיקר ברפואה. הרופאים נוטים לטפל בגוף עם העדר יחס לנפש. הם אינם מבחינים עד כמה משפיע מצבו הרוחני של האדם על בריאותו הגופנית.
היהדות מתייחסת לאדם בשלמותו. הגוף והנפש אמורים לפעול יחדיו. תפקיד הנשמה להגדיר את זהותו של האדם ואת תפקידו של הגוף לממש זהות זו.
מהיבט הוליסטי ("שלמותי") נוכל להסיק מסקנה יסודית על המיניות: קירבה פיזית שאין בה קירבה רגשית, אינה מהווה ביטוי אמיתי של ה"אני". עם זאת, מצויים רבים הסבורים שניתן להפריד בין הגוף לנפש. לפי תפיסה זו, אנו מסוגלים לדחוף לארון את רגשותינו המכבידים ("אני לא כל כך מרגישה משהו מיוחד כלפיו") ולצאת לרחוב כיצורים פיזיים משוחררים, בלי לחוש שהשארנו את עצמיותנו האמיתית בבית.
למעשה, ההתנסות המינית הקודמת איננה רלוונטית להצלחת הנישואין. במקרים רבים היא אפילו מזיקה. חשוב להכיר לעומקה את אישיותו של בן הזוג, את תכונותיו, את אופיו ואת רגישותו. וזאת, משום שבמהותה, הקרבה הפיזית קשורה לרוח המפעימה אותה. ואת הרוח יש להכיר היטב.
שינוי מגמות
משהו מעניין קורה לאחרונה בחברה המערבית. בשקט בשקט אנשים מגדירים מחדש את משמעות ה"שחרור". בשנות ה-60 וה-70, "משוחרר" פירושו היה לעשות מה שרצית ללא כל אשמה או עכבות. אנשים השלו את עצמם שיחסים מיניים ללא אהבה, ללא בלעדיות וללא מחויבות, הם המפתח למודעות עצמית, לביטוי עצמי, להתפתחות ולצמיחה. הם טעו, ובגדול. בין התוצאות הטרגיות של טעותם כלולים שיעורי גירושין חסרי התקדים וקהות חושים עצומה.
המסורת שלנו "עתיקה", אך זה בדיוק מקור כוחה. מעבר לזרמים המשתנים של התקופות והתרבויות השונות, נותרו יסודות הפסיכולוגיה האנושית, בדיוק כפי שהיו לפני שלושת אלפים שנה. הם לעולם לא ישתנו. תמיד נצטרך לאהוב ולהיות נאהבים, לבנות קשר רוחני וגשמי עם אדם מיוחד אחד לכל ימי חיינו.
תמיד נשאף לעומק, לממשות ולשלמות בקשר זה, ומנגד, תמיד תהיה לנו נטיה מדאיגה לאשליה עצמית ולכניעה בפני לחץ חברתי, העלולים לגרום לנו להחמיץ את העיקר.
מתוך אהבתו השופעת, העניק לנו ה` `משהו` מחוכמתו האינסופית, את התורה, המסייעת לנו למצוא את דרכנו בחיים. תובנותיה של התורה בכל הקשור ליחסי אנוש, מבטיחות לנו, שכשם שבעיותינו עתיקות כימי עולם, כך גם פתרונן!
גוף ונשמה
ההתייחסות האנושית לכל פרט בעולם נובעת, בדרך כלל, מהאופן שבו הוא נראה בחיצוניותו. עץ הוא בעל גזע וענפים, הכותל המערבי – הוא קיר מאבנים עתיקות. אולם אם נתבונן בצורה מעמיקה יותר, נגלה שכל הדברים צופנים בחובם הרבה יותר מאשר נראים לנו במבט ראשון.
בגזע עתיק טמונה אמירה מרגשת של צמיחה, של הישרדות ושל פראות.
הכותל, באבניו העתיקות והשותקות, מסמל את עוצמתו הפנימית של העם היהודי.
גם עליך ניתן להסתכל בצורה שטחית וחיצונית או בצורה מעמיקה ופנימית. איזו מהן תעדיפי? איש עסקים מצליח מגלה שמסירותו המוגזמת לעסקיו פערה חללים גדולים בחייו האישיים.
אשה יפה מגיעה למסקנה ששום גבר לא הכיר אותה או אהב אותה באמת. וגם היא, בעצם, מעולם לא אהבה או כיבדה את עצמה כפי שבאמת ראוי לה בהתאם לאישיותה הפנימית.
כל אחד מאיתנו הסתבך ונתן לחיצוניות להשתלט עליו ולמנוע ממנו אושר חבוי.
אם נהיה מוכנים שלא להסתפק בשטחיות, אם נשאף לחפש ולהגיע למה שהננו, למהות הפנימית והייחודית, או אז ייראה הכול שונה לחלוטין.
הגוף מסתיר אותך
ייתכן מאד, שהמכשול הגדול ביותר העומד בפני הקשר של האשה למהותה הפנימית, האמיתית, הוא, למרבית הפלא – גופה. אותו גוף, שאחד מתפקידיו להיות אמצעי מיוחד ועדין לקשר בינה לבין בעלה, עלול להפוך למסכה חיצונית, שבעצם מסתירה את אופייה ואת פנימיותה.
האם יש אדם בעולם שישמח אם יגדירו אותו כ"גוש בשר מהלך על שניים"?
הגוף האנושי הוא אכן באמת מדויק, יפה ומלא חן, אך אם מתמקדים רק בו, נוצרת בעיה עצומה. הבשר מסתיר את הרוח.
ה"קליפה" הגופנית הופכת לעיקר, והפנימיות נעלמת ומאבדת את משמעותה.
אחד הפתרונות שנועדו למתן את עוצמת האשליה הגופנית היא הבגדים.
הלבוש משקף את אופי הפעילות שלנו. בחוף הים, לדוגמה, לא לובשים בגדים רבים, מפני ההשתזפות והשחייה. לעומת זאת, סביר להניח שאף אחת לא תסכים לקבל את פרס הנובל שלה בבגד ים.
לבישת בגדים היא, אם כן, הדרך הבסיסית ביותר לומר: "אני יותר מאשר רק גוף". ככל שאנו מתכסים יותר, גופנו מאפיל פחות על מה שהננו.
בעיקר נשים מתקשות להאמין עד כמה הגוף מפריע לקלוט את "האדם שמאחורי הגוף".
ככל שאנו מדגישים יותר את גופנו, קל יותר לאחרים לטעות ולחשוב שזהו ה`אני` האמיתי שלנו, שזה מה שיש לנו לומר, שזה מה שבעצם חשוב לנו, וכל השאר שולי וטפל, צדדי וחסר משמעות.
החברה הרגילה אותנו לחשוף את גופנו ולהתהדר בו. כשאנו מסתירים ואיננו חושפים את הגוף, אנו משדרים מסר שונה: "יש בי הרבה מעבר למה שנראה לעין. אם אתה רוצה לדעת מי אני באמת, עליך להסתכל עמוק יותר, פנימה".
אפילו לפני שמישהו מסתכל בנו, בגדינו מגדירים אותנו בעיני עצמנו.
ברגע שאת יוצאת לרחוב, אנשים מגיבים לדימוי שאת מקרינה, ואת קולטת את תגובתם. סוציולוגים מכנים תופעה זו: "אינטרקציוניזם סמלי". הצורה שאת מתלבשת, האופן שאחרים מגיבים והצורה שאת רואה את עצמך, כל אלו משפיעים זה על זה. הדימוי העצמי שלך אינו רק פרי מחשבתך. הוא נוצר ומעוצב כל יום מחדש, כתוצאה מהמגע שלך עם עיני הזולת.
כאשר אנו מתלבשים בצורה מסוימת במשך חודשים או שנים, אנו הופכים להיות האדם שכמוהו אנו נראים.
אמנם, כדי למשוך את בני המין השני, עלינו להיות נעימים, לא רק מבחינת האישיות, אלא גם מבחינה פיזית. אך ההופעה החיצונית אמורה לתת השלמה למהות, ולא לבוא כתחליף לה.
אם לרגע היינו מבהירים לעצמנו מה בדיוק אנחנו מבקשים במערכת היחסים, סביר להניח שהיינו מציגים את עצמנו בצורה שונה לגמרי. לא ברור לנו מה הופך אותנו לבעלי ערך, מי אנחנו ולמה מגיע לנו שיאהבו אותנו.
הצורך שלנו בתשומת לב גדול במיוחד כשאנחנו בני גיל העשרה. בהיותנו חסרי ביטחון באשר לשאלה: `מי אנחנו?` אנחנו נתלים בדברים חיצוניים שיגדירו את זהותנו. אולם, גם כמבוגרים, רבים מאתנו ממשיכים להגדיר את עצמם באותו אופן – באמצעות לבוש, מוסיקה רעשנית ועוד.
מחפשי האישורים לערכם העצמי מהסביבה מאושרים לעתים רחוקות. וזאת, מפני שמי שמתנהג כאילו "כל העולם במה", לרוב אינו מסתכל פנימה ושואל: "מי אני באמת?" קריירה, אמנות, כסף, אקדמיה, ספורט, מסעות, פוליטיקה, חברה – יש אין סוף זירות שבהן האדם יכול "להוכיח את עצמו". אך לכולן מכנה משותף אחד: המעמד שהן מעניקות לך, אינו מי שאת באמת.
ה"אני" האמיתי שלך נמצא עמוק בפנים.
הפנמת האידיאולוגיות
אחרי שעברת את שלב ה"איך אני נראית", "מה אני עושה" ו"מה האידיאולוגיה שלי", מתברר לאיטו ה"אני" הפנימי ביותר שלך – נשמתך.
שלא כמראה חיצוני, כשרונות או מטרות אידיאולוגיות, לא ניתן לקחת את הפנימיות מהאשה והיא אינה יכולה להיעלם. היא שלה לנצח – כי היא מהווה את ה"אני" האמיתי שלה.
הצניעות הופכת את האשה למי שהאנרגיה השקטה והממוקדת שלו קובעת: "אני יודעת מי אני ומה יש לי לתת – ואני מגלה זאת רק ברגע הנכון".
אחת ההשלכות המשמעותיות ביותר של שמירת הצניעות היא בתחום יחסי נשים-גברים. שלוש מגמות שליליות מאפיינות את החברה המערבית: הבלטת הפיזיות, אהבת עצמך באופן קיצוני ותסכול לגבי בני המין השני. בין כל אותם דברים קיים קשר.
שכן, ככל שאנו פוגעים יותר באנושיות של הזולת, בכך שאנו מתייחסים בעיקר לגופו, כך אנו גם אכפתיים פחות לגבי רגשותיו.
במקביל, ככל שאנו מעמידים את עצמנו במרכז עולמנו, אנו מתייחסים יותר לאחרים כאמצעים לסיפוק הצרכים שלנו. בתוך כל נחשולי השטחיות והאנוכיות, מערכת היחסים נכשלת!
בניגוד לכך, מלמדת היהדות שבמערכת יחסים מצליחה קיימת הערכה בין בני הזוג. המחשבות, הרגשות והפעולות הם בהתאם.
הצניעות משמיטה את הקרקע מתחת למשיכה השטחית ומחליפה אותה בבסיס מוצק של הערכה ושל אכפתיות. גישה זו מובילה לנתינה, שהיא בסיס האהבה, ולמערכת יחסים חזקה ורוחנית למשך כל תקופת החיים.