מנהגי האבלות נועדו בעיקרם במגמה לכוון את האדם לעצור את שטף מרוצת חייו, ולחשוב מחשבות נוקבות ועמוקות אודות מעשיו, מעמדו וחובותיו כלפי אלוקיו. גישה זו נדרשת מכל יהודי בעת אבלו על היחיד, וגם מתבקשת מכולנו בימי האבל הציבוריים על פטירתם של הרבים. על מנהגי הצער והאבלות להוביל אותנו לעריכת ביקורת על מעשינו. האבל מהווה איפוא תמרור שתפקידו לכוון אותנו לחשבון נפש.
_x000D_
עיקרון זה מקבל משנה תוקף באבלות על מותם של אלפי תלמידיו של רבי עקיבא. אותו מאורע אירע בעבר הרחוק, וכבר עברו שנים רבות מאוד מאז פגע בנו אסון זה. אך אם למרות זאת אנו ממשיכים לשמור על מנהגי הצער, משמעות הדבר שעדיין לא נרפאנו מהמכה שנחתה עלינו וניתכה בנו.
_x000D_
מותם של עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא יצר בעם חלל גדול ביותר, חלל שעד היום הוא עדיין לא נתמלא. לאחר המגיפה ההיא היה העולם שמם מתורה, ושממון רוחני נורא זה נותן בנו את אותותיו עד עצם היום הזה. אמנם מאז אותה תקופה קמו בעמנו תנאים, אמוראים וגדולי ישראל, וכולם כאחד שמרו על צביון העם ואף רוממו אותו ברוחניות, אולם אף על פי כן לא נרפאנו מעוצמת המהלומה שספגנו בעת ההיא.
_x000D_
מעבר לכך, איננו מסוגלים אפילו לשער כיצד יכולנו להיראות אלמלא אותה מגיפה שפגעה בנו אנושות גם מבחינה רוחנית. על פי הסתכלות זו האבל אינו רק על מאורע הסטורי שחלף. אנו מתאבלים על פרץ בחומת התורה שעדיין לא תוקן. כאמור, חובת האבלות מביאה אותנו גם להתבוננות בשורשי המאורע, כדי לתקן את משוגות העבר ולהשתדל להיטיב את דרכנו בעתיד.
_x000D_
לאבלות אם כן, קיים פן של מבט לעתיד. מטרתה לשפר, לערוך בדק בית ולהכשיר את האדם ואת העם למסגרת חיים מעולה, בה לא יארעו אותם מקרים מצערים שאירעו בעבר.

_x000D_