בסיס החיים

הלחם הוא בסיס החיים. מבין סוגי הלחם, המצה היא הלחם הבסיסי והפשוט ביותר. היא כוללת מיזוג של שלושת האלמנטים הבסיסיים, המאפיינים את האדם המתורבת: דגן, מים ואש. אסור להוסיף גורם נוסף שישפיע על אופי המצה. את המצה מכינים מקמח וממים קרים בלבד. אם הניחו את תערובת המים והקמח יותר מ18- דקות בלי לאפותה, כבר החל להתרחש תהליך ההחמצה. פטריית השמרים המצויה באוויר חדרה לבצק, הכפילה את עצמה במיליונים וגרמה תסיסה. פטריות השמרים המיקרוסקופיות הן צבא בלתי קרוא הפולש אל תערובת הקמח והמים ומגיש לעצמו ארוחה ערבה של מולקולת סוכר. כשהשמרים המיקרוסקופיים מוכפלים במיליארדים, הם משחררים גז דו תחמוצת הפחמן, וזה מחמיץ את הבצק וגורם לו לתפוח ולהפוך לאוורירי.

התערבות זו של כוח חיצוני היא ביטוי סימבולי להשפעתם של כוחות חיצוניים על האדם. כוחות המסיטים אותו מהמסלול הנכון ומפתים אותו לחטוא. כוחות המתערבים בעצמאות האנושית, באוטונומיה ובבחירה. פטריות השמרים הזעירות מתחילות את מלאכתן ללא קשר לרצון האנושי שהכין את הבצק. החמץ – הבצק שתסס, מסמל את הכוחות השליליים הללו. הוא מייצג את ההידרדרות לעבר הרע, את הפיתוי לחטוא, את השפעתם של רעיונות ושל כוחות זרים. זהו קול בלתי קרוא המפתה אותנו להתעלם מקיומם של כוחות הרוע, עד… שמאוחר מדי.

מהו השוני בין חמץ למצה? רק הזמן! כל המרכיבים זהים.

המצה היא לחם שנאפה ולא החמיץ. היא מייצגת אדם השולט בתאוותיו, שולט ברצונו ואינו מושפע מכוחות חיצוניים.

ההחמצה מסמלת סיבה ותוצאה של עולם הטבע. כשאנו רואים את הטבע בפעולתו, כשלכאורה הוא מחולל התרחשויות בעצמו, אנו רואים כיצד הרושם שיוצרים התהליכים הטבעיים, מסתיר את יד האלוקים.

הכנה בחיפזון

המצות נאפות במהירות, במטרה להתגבר על השפעות הזמן ועל מגבלותיו. אנו אופים מצה דקה ופריכה כדי "לשחזר" את יציאת מצרים. בני ישראל עזבו את מצרים בחיפזון, כפי שנאמר בתורה: "שבעת ימים תאכל עליו מצות… כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים" (שמות י"ג, ז`).

האלוקים אינו צריך זמן כדי לממש את מטרותיו. שליטתו בטבע ובהיסטוריה היא מעבר לזמן ולמגבלות. בפסח, גם אנו מצווים ללכת בדרכי האלוקים ולהפוך ליצירתיים מבחינה רוחנית על ידי דילוג, כביכול, על הזמן. כאשר אנו פועלים במהירות מסחררת נגד הטבע ושוברים את הגבולות שנכפים על ידו, אנו נענים לרצון האלוקי הפועל מעבר לזמן.

יציאתם החפוזה של בני ישראל ממצרים באה בעקבות המכה שבה הומתו בכורות מצרים. מכה ששכנעה את פרעה לשחרר את עם ישראל, בלי להמתין אפילו רגע אחד נוסף. אם לא כן, עתידה היתה מצרים לעמוד מול חורבן וקריסה מיידיים. החיפזון היה הכרחי, כדי שתכיר האנושות בכך, שהיציאה ממצרים היא תוצאה ישירה של הרצון האלוקי והתערבותו.

מבחינה רוחנית, לשם מה היה נחוץ למהר כל כך? מדוע לאחר 210 שנות שעבוד החליט האלוקים ללחוץ על המצרים לגרש את היהודים במהירות ובכוח?

חז"ל מלמדים אותנו שבני ישראל הגיעו לארבעים ותשעה שערי טומאה. אילו היו גולשים אל עבר השער החמישים, הם היו חוצים, חלילה, את נקודת האל-חזור, ולא היתה להם תקנה. ברגע שהיו נכנעים לחוסר המוסריות הידוע לשמצה, למטריאליזם, לניוון ולעבודה הזרה של המצרים, מיד היו שוקעים בביצת החברה המצרית ונעלמים.

להתגבר על הטבע

לזכות ישראל ייאמר כי במהלך מאתיים ועשר שנות השיעבוד, לא שינו את שמם, את לשונם ואת מלבושם. למרות הלחץ המתמיד והלגלוג של הסביבה, הם נשארו נאמנים במידה רבה למקורם.

אולם לאחר מאתיים ועשר שנים היו בני ישראל קרובים יותר מתמיד לאבד מורשת זו. דבר זה הצריך התערבות אלוקית. ה` "חטף" את עמו ממלתעות ההיסטוריה, בכך ששחרר אותו בדרך של "קיצור זמן".

זו הסיבה שנצטוו אבותינו לאכול מצה ביום השחרור ממצרים ובכל ימי הפסח שבאו אחריו. מצה היא המאכל היחיד שתהליך הייצור שלו מחייב להכינו "בלי זמן", במהירות הרבה ביותר.

טבעו הנפוח של החמץ מסמל גאווה ויהירות. לעומת זאת, המצה השטוחה והבלתי מוחמצת מייצגת את הענווה. הענווה היא ראשית השחרור ויסוד הצמיחה הרוחנית. רק אדם שיכול להכיר במגבלותיו ולהכניע את עצמו ביחס לחכמה גבוהה יותר, מסוגל להתרומם מבחינה רוחנית. כאשר אנו אוכלים את המצה, אנו מפנימים את האיכות האנושית כיסוד האמונה. כאשר אנו נמנעים מחמץ, אנו מסלקים מעצמנו גאווה ואגוצנטריות.

באופן סימבולי, בני ישראל "תססו" במצרים, עד לנקודה שהם כמעט "החמיצו". האלוקים הציל אותם מלהפוך ל"חמץ", דבר שהיה סותם את הגולל על קיומו של עם ישראל. זו היתה ידו הגואלת של הבורא שהבטיחה כי בני ישראל יישארו "מצה", מיסוד הענווה, מאז ולתמיד.