התורה אסרה לא רק את אכילת החמץ בפסח, אלא גם את הימצאותו ברשותנו, וכפי שנאמר (שמות י"ג, ז'): "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך". כלומר, נצטווינו לבער מבתינו ומרשותנו כל חמץ ושאור לפני הפסח, כדי שלא ייראו ולא יימצאו שם בשבעת ימי החג.
_x000D_
ומה דינו של חמץ שהיה ברשות יהודי בפסח, ואפילו לא אכל ממנו ולא ראה אותו? החמץ אסור בהנאה גם לאחר הפסח.
_x000D_
את כמות החמץ הפעוטה שמצאנו בעת "בדיקת חמץ", ניתן לבער באש, לזרוק או להפקיר, ובכך הוצאנו אותה מרשותנו כנדרש. אך מה יעשו בעלי מכולת, מאפיות ומפעלים נוספים עם כמויות החמץ הגדולות הנמצאות ברשותם? והרי הם מעוניינים להשתמש בהם לאחר הפסח?
_x000D_
בפסוק הנזכר לעיל הדגישה התורה פעמיים את המילה: "לך". מילה זו באה להורות כי דווקא על חמץ השייך לך חל האיסור, ולא על חמץ השייך לגויים.
_x000D_
לכן, נהגו ישראל למכור לגוי את כמויות החמץ הגדולות, שלא מבערים אותן לפני הפסח. כמו כן מוכרים לגוי את החמץ שלא מצאנוהו בזמן הבדיקה, כדי שהוא יחשב כאינו שלנו.
_x000D_
כיצד מתבצעת המכירה? אדם שיש לו חמץ בביתו, בחנותו או במחסניו, פונה אל הרב לפני הפסח, וחותם בפניו על הרשאה הממנה את הרב להיות שלוחו למכור את חמצו לגוי, וכן להשכיר לגוי את המקום שעליו מונח החמץ. כדי לחזק את השליחות עושה האדם "קנין סודר" עם הרב. מצורפת להרשאה זו רשימת מצרכי המזון שהוא חפץ למכור ומקום הימצאם.
_x000D_
בבוקרו של ערב פסח מוכר הרב לגוי את החמץ, ומעביר אליו את רשימות האנשים שמינוהו להיות שלוחם, וכן את רשימת מצרכי המזון ומקומות איכסונם, כפי שקיבל מאת מרשיו.
_x000D_
ההסכם שבין הרב והגוי הוא כדלקמן: הגוי משלם דמי קדימה תמורת החמץ שקיבל, והחמץ הופך להיות שלו. יתרת הסכום עבור החמץ הופכת להלוואה. בהסכם מותנה כי עד שמונה ימים מיום המכירה (כלומר, עד לסיום חג הפסח), ישלם הגוי לרב את יתרת החוב. אם לא ימלא הגוי אחר התחייבות זו, יעבור החמץ לרשות בעליו הראשונים רק החל ממוצאי חג הפסח ואילך. כמעט תמיד הגוי אינו עומד בהתחייבות לשלם את מלוא מחיר החמץ, שהוא בדרך כלל גבוה מאד, ולכן, מכאן ואילך, כלומר, מאחרי הפסח, עליו להשיב את החמץ לרשות בעליו היהודים. אך בפסח עצמו נותר החמץ ברשות הגוי, ולכן, היהודי לא עובר עליו באיסור "בל יראה ובל ימצא".

_x000D_