חג האסיף
_x000D_
חג הסוכות הוא זמן האסיף ורגע הסיפוק של האיכר: חודשי חריש וזרע, עידור, דילול, ריסוס, מעקב וטיפוח באים אל תכליתם. התבואה ממלאת את האסמים. עם שמחת היבול גואה בלב גם תחושת הרכושנות. הגאווה מתלווה אליה כצל: "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה". האדם טופח על שכם עצמו, על הצלחותיו, על מיומנותו, על מאמציו ועל מזלו הטוב. מי שמצליח פעם אחת, ממהר לחלום על הצלחות נוספות, רחבות ומקיפות יותר.
_x000D_
תחושת הנכסים מלטפת את ה"אגו" על הצלחותיו, מפתחת תחושת בוז והתנשאות כלפי הלא-יוצלחים, אלו "שלא הגיעו". בלב פנימה נזרע הזרע לפירוד בין הבריות.
_x000D_
רדיפת ההישגים והפירוד בין הבריות הם שודדיה הגדולים של השמחה.
_x000D_
זהו סוד סיפורה העצוב של האנושות. רדיפת הממון מחתה כל קורטוב של אושר ושל שמחה מעל פניה של האנושות, גרמה לשנאה בין איש לרעהו ולמלחמות בין עמים, הטילה תחרות בין אחים וחרחרה ריב בין ידידים. היא שטאטאה את שלוות הנפש והניסה את האדם אל קדחת המרדפים אחרי ההישגים. האדם חדל ליהנות ממה שכבר נכבש תחת ידו מפני שחברו השיג יותר, או מפני שחלומותיו שלו כבר סימנו את היעד הבא. כך הפך כדור הארץ לאתר מרדפים אחר הבלתי ניתן להשגה; מרדפים שאינם מאפשרים לנו ליהנות ממה שכבר הושג.
_x000D_
מול נטייה אנושית זו, מציבה התורה את הסוכה על דפנותיה הדלות ועל הסכך העשוי מפסולת גורן ויקב.
_x000D_
הסוכה – מגמתה לעמוד כתריס ומגן מפני סחרחורת הכסף, הגאווה, התחרות, הפירוד וההישגיות; להשיב את האיזון ללב היחיד ולתודעת החברה, למען השמחה האמיתית, השמחה מכל הלב.
_x000D_
התורה מצווה על "כל האזרח בישראל", משועי הארץ ועד האביונים, לנטוש את ביתם, את דירות הפאר או את משכנות העוני, ולגור במשך שבוע מחוץ למסגרת הממון שיצרו בני האדם לעצמם, לגור במבנים שווים במהותם. השמיים מציצים בשווה מבעד לעלי הסכך. כל אחד יודע שהעם כולו יושב באותה עת מחוץ לקירות הלבנים והבטון.
_x000D_
ידיעה זו מטעימה אותנו במעט מתענוג האחווה והשוויון. כל בני האדם ביסודם שווים הם. שבוע של ניתוק מהנוחות הביתית, מצמיח מבט בריא על הרכוש שנותר בבית. הניתוק הזמני מהנוחות הביתית, הארעיות וההצטמצמות, מזכירים את ארעיותו של העולם כולו. בעקבות כך חל כרסום בתחושת הביטחון המזויף ברכוש. השאיפה הלוהטת לממון מתמתנת. מבעד לחומת החומריות שנסדקה, שב האדם ומבחין בקיומו של הזולת.
_x000D_
במשך שבוע תמים רואה האדם דרך חרכי הסכך את השמיים, תכולים במשך היום ושחורים בלילה, והוא חש כיצד הם סוככים על חייו. כל עוד האדם מצוי תחת קורת הגג של ביתו, המעניק מחסה מפגעי הטבע וממצוקות הזמן, הוא חי בתחושה שביכולתו להגן על עצמו. בצאתו אל הסוכה, שהיא "דירת ארעי", הוא מעמיד את עצמו תחת חסות ריבון העולמים.
_x000D_
דווקא ידיעה זו, שמהלך חיינו, נפילותינו והצלחותינו נתונים ביד בורא העולם, נוטעת שמחה. כל עוד נדמה לאדם שגורלו נתון בידיו, חסרה לו שמחת החיים, מאחר שהוא חרד מפני הבאות. לעומתו, אדם המאמין שהאלוקים הוא אדון הבריאה והוא המנווט את דרכו של כל אחד מברואיו בהשגחה פרטית מדויקת, הוא המשוחרר מדאגה והוא המסוגל לחוש ביטחון ושמחה.
_x000D_
באופן זה ממתנת הסוכה תהליכים אנושיים הרסניים, ומשיבה את האיזון ללב היחיד ולתודעת החברה – למען השמחה, שמחת הלב ואושר החיים. שפע היבול עלול להיות סיבה לריחוק, והוא עשוי גם להיות גורם לקירוב. האדם מודה לאלוקיו המעניק לו מטובו. הוא גם נקרא לשתף את זולתו באותו שפע, ובכך לצמצם את המרחק בין אדם לאדם.
_x000D_
זוהי הדרך אל השמחה: שמחת הביטחון והשיתוף, שמחת האחווה והשלמות.
_x000D_
העקירה מהחומר צריכה להיות משולבת בהתכנסות תחת צל כנפי השכינה. הבריחה מההשתקעות בגשמיות חייבת לנבוע מרצון עמוק להידבק ברוחניות. אומנם במושגי העולם הזה הסוכה נראית כדירת ארעי, אבל היא היא דירתה האמיתית של הנשמה. זהו צל רוחני קדוש, שמי שמתעלה מהבלי העולם הזה, חש בו עונג רוחני רב ביותר.
_x000D_
סוכתו של עם ישראל מלמדת את האדם להפקיד את קיומו ואת הגנתו בידי בוראו. אוצרות הטבע ורוח האדם לא נועדו לשלוט, כי אם לשמש אמצעי לעבודת ה'. רק הודות לקיום רצון הבורא ניתן לצפות לקיום אושרם של הפרט ושל הכלל.
_x000D_
האידיאל היהודי הוא שרק הדפנות של בניין החיים יהיו עשויות בידי אדם, ואילו הסכך, הסוכך והמגן עלינו, יבוא מידי ה', שלישועתו ולהגנתו נצפה. תחת חסותו הננו הולכים אחרי ארון ברית ה' אפילו במדבריות, בלי לדאוג לקיומנו, כי ה' הוא המוליכנו בדרך זו.
_x000D_
עם חלוף החג יצא האדם מישראל אל שדהו לזריעה מחודשת. הוא ישדד את אדמתו ויטיל אל רגביה את זרעי התבואה של השנה הבאה. בתרמילו ינוחו לקט הזרעים, וגם דברי האמונה שצבר בחג האסיף.
_x000D_
חג הסוכות מכונה "זמן שמחתנו". עלינו להשרות בו שמחה בליבם של כל הסובבים אותנו. כל עוד נדמה לאדם שגורלו נתון בידו – חסרה לו שמחת חיים, כי הוא חרד מפני הבאות. לעומתו, אדם המאמין שהאלוקים הוא המנווט את דרכו, אין גבול לשמחתו.
_x000D_
גם החובה לעלות לירושלים בחג הסוכות מחדירה ללב את הידיעה כי ההצלחה היא ברכת ה', כל שגשוג – הוא תוצאה של ישועת ה'. השהות בירושלים, במרכז הרוחני המקודש של האומה, נוטעת בלב החוגג את ההכרה הנדרשת.

_x000D_