הדבר קרה עוד בהיותי ברוסיה הקומוניסטית ששם נולדתי אחרי מלחמת עולם השנייה להורים ניצולי שואה. ידענו שאנחנו יהודים, כי כך היה כתוב בתעודת זהות שלנו, וגם היו לנו שמות יהודיים. אבל מעבר לזה הייתי "תינוק שנשבה" אמתי – דור שלישי שנותק מיהדות. וכתוצאה מזה גדלתי בין הגויים ללא שום שמץ של מושג מה המשמעות של להיות יהודי. כידוע רוסיה הקומוניסטית של אז הייתה בחינת מצרים ליהודים המתגוררים בה – סגורה ומסוגרת עם גזרות רבות ואכזריות שמטרתן הייתה לעקור ולהשכיח את "היהודי" מקרבם – מה שנקרא "פתרון סופי" בגרסה רוסית.
_x000D_
וכך גדלתי ומאז שאני זוכרת את עצמי הייתה בי הרגשה מוזרה שאני שונה מהסובבים אותי ולא יכולתי להבין מה מקורה. הרגשתי את עצמי כמו עלה תלוש עף ברוח – חסרת אחיזה, חסרת בית, חסרת מקום – בשום מקום לא מצאתי את מקומי. הייתי חסרת מנוחה. חשבתי אולי בגלל הנדודים של המשפחה שהורי היו פליטים בחוסר כל. אך החסר שהרגשתי לא נגמר בחומר, הוא היה עמוק יותר, בנפש – הרגשתי נטושה. חסרת שייכות.
_x000D_
וביום בהיר אחד שמעתי בפעם הראשונה סיפור על ארץ ישראל, שכל תושביה יהודים. זה מה שקלטתי מהסיפור ששמעתי. כי זה מה שהנשמה שלי רצתה לשמוע – שיש מקום בעולם בשביל יהודים! באותו רגע היה לי ברור לחלוטין שמקומי שם, כי אני יהודייה.
_x000D_
קבלתי מן השמים קריאה ראשונה – צו "לך-לך", טרם שמעתי על אברהם אבינו. לא היו לי שום ספקות שעלי ללכת ולא התמהמהתי רגע. הגילוי הזה, שיש מקום שאני שייכת לו, היה כל כך יקר וחיוני בשבילי, ששינה בן רגע את חיי – הוא העניק לי משמעות ומטרה שהיו חסרים לי. זה היה יקר מכל וידעתי שעל היקר באמת צריך להתאמץ. ולא שייך לעשות חשבונות ולא חשוב המחיר. מה שחשוב – להיות יהודי ולחיות כיהודי – כי בשביל זה נולדתי.
_x000D_
לך לך
_x000D_
לך לך לארצך, להנאתך, לטובתך
_x000D_
לעצמך, לפנימויותך
_x000D_
כי רק שם אתגלה אליך
_x000D_
כי רק שם מקומך ועבודתך
_x000D_
_x000D_
תתהלך בארץ לאורכה ולרחבה
_x000D_
ובכל דבר אנסה אותך
_x000D_
אדקדק אתך כחוט השערה
_x000D_
תלמד שהחסד דורש המון גבורה
_x000D_
_x000D_
תדע שבניסיון אין הגיון
_x000D_
והוא לא יעזור לך
_x000D_
תמסור את נפשך ולא רק את שלך
_x000D_
גם את של בנך יחידך אהובך
_x000D_
_x000D_
בלי שאלות, בלי ספקות
_x000D_
תמים תהיה עם השם אלוקיך
_x000D_
תביט בשמים ותראה זרעך
_x000D_
לא תוכל לספרם ולהעריך גדלם
_x000D_
_x000D_
אכרות אתך ברית ותהיה נאמן
_x000D_
תחזיק חזק את העולם, תעמוד איתן
_x000D_
כי סמכתי את העולם עליך ועל זרעך
_x000D_
_x000D_
מיד התחלתי להתרוצץ בין הרשויות לחפש דרך לצאת מן המצרים שלי. גיליתי שזה בכלל לא פשוט – הכל סגור. לא ויתרתי. התמסרתי למטרה, ולקח לי 12 שנה להגיע אליה. שילמתי ביוקר – ב-12 שנות נעורי שהפכו להיות שנות סבל עם רדיפות בלתי פוסקות, איומים, חקירות, חיפוש בבית, וכמובן פיטורין מעבודה. נהייתי "בוגדת" מנודה, משוללת הגנה וזכויות אזרחיות מינימליות. חדלתי להיות אזרחית המדינה ללא אפשרות לצאת מן המדינה. לא נכנעתי ולא ויתרתי. להפך – כמה שהלחץ והעינויים גברו כך התחזקתי והייתי נחושה יותר בדעתי. גיליתי בי כוחות שלא הייתי מודעת עליהם. הנשמה שבי התעוררה והתחילה לדרוש את מזונה – הקשר עם ריבונה.
_x000D_
התחלתי לחפש יהודים כמוני, כל פרור מידע על יהדות. ירדתי למחתרת כי לחיות כיהודי ברוסיה הקומוניסטית זה "בגידה במולדת" – פשע חמור מכל שעונשו מאסר ולפעמים יותר מזה. האם לא פחדתי? כמובן שכן, כי אני בשר ודם. אך לא הייתה לי ברירה. כי הרגשתי את עצמי אסורה בכלא של המדינה – נאבקתי על חירותי עם משטר טוטליטרי. היה בי דחף פנימי בלתי פוסק שהוביל אותי להמשיך ולחפש במשך שנים ארוכות וחשוכות. במבט שלי היום אני כבר מבינה מה מקור של הדחף הזה. נפעלתי על ידי כוח עליון.
_x000D_
במחתרת מצאתי עוד יהודים כמוני, גיליתי שיש גם כאלה, דווקא הצעירים שיודעים מה זה תורה, גם לומדים אותה וגם מקיימים. גיליתי עולם חדש, מצאתי שייכות. השתתפתי בפעילות מחתרתית. נסעתי לערים מרכזיות והבאתי מזוודה שלמה של חוברות המודפסות במכונת כתיבה ידנית על נייר דק-דק בעותקים בודדים. החוברות הכילו דברי תורה ועניני יהדות . ארגנתי קבוצה קטנה של יהודים צעירים בעירי, המעוניינים לשמוע משהו על יהדות, הכנתי ומסרתי שיעורים. הזמנתי לעירי אחד מהפעילים ה"ותיקים" במחתרת מעיר הבירה מוסקבה. הבחור הצעיר הזה היה אחד מהגיבורים האמתיים שלמד וקיים את התורה וגם לימד אותה. נסע ונדד ברחבי רוסיה הגדולה, הגיע למקומות נדחים ורחוקים כדי להביא לנו, יהודי רוסיה, קצת מזון רוחני כדי להחיות את נפשנו. ראיתי איך הוא חי, מה הוא אוכל – בתנאים של אז – לא היו לו הרבה אפשרויות, וכמו דניאל בבבל הוא היה ניזון מזירעונים וקצת ירקות בלבד. (היום הוא חי ופעיל בארץ.)
_x000D_
באחד מהמשלוחים שהבאתי ממוסקבה מצאתי סיפור על חנוכה, על המכבים, על פך שמן והנרות, על המלחמה והגבורה, על נס חנוכה. הסיפור תפש אותי חזק – הרגשתי שהסיפור הזה שייך לנו – ליהודי רוסיה באופן ישיר כי במהות זה אותו מאבק על הזכות להיות יהודי. בעצם זה לא רק זכות אלא בראש ובראשונה חובה להישאר יהודי בכל מצב בכל מקום ובכל דור. אף יהודי אינו פטור מהחובה הזאת.
_x000D_
החלטתי שעלי לקיים את מצוות הדלקת נרות חנוכה וגם לשתף את חברי הקבוצה שלי בעיר. התחלתי לחשוב – איפה משיגים חנוכייה? אי אפשר לקנות אותה בשום חנות. אז בא לי רעיון – בתוך הסיפור מצאתי ציור קטן של חנוכייה בצורה הפשוטה ביותר . חיפשתי מי מהחברים בקבוצה יכול לעשות משהו דומה ממתכת. אחד מהם שהיה מהנדס ועבד במפעל הסכים לעשות ונתתי לו סרטוט שלי שהמצאתי מדמיוני. אל תחשבו שזה היה פשוט לבצע, לא מבחינה טכנית, אלא הוא היה צריך לעבוד על זה בלילה בסתר במפעל אחרי שכל העובדים הלכו הביתה שאף אחד לא יראה מה הוא עושה ולא יתעוררו בהם שאלות. הוא סיכן את עצמו – זו גבורה יהודית. וכשקבלתי את החנוכייה התרגשתי מאד – הוא עשה אותה מקשה אחת כבדה מאד, ובעיני היא הייתה יפיפייה.
_x000D_
ביום המיועד – נר ראשון של חנוכה – הזמנתי את חברי הקבוצה אלי הביתה. הכנתי סיפור על חנוכה, כיבוד חגיגי מה שהתאפשר לי, וחיכיתי להגעתם בהתרגשות רבה.
_x000D_
כדאי לציין שבאותה תקופה גרתי בבניין רב קומות בקומה עליונה בדירה משותפת לשמונה זוגות צעירים. היה לי חדר קטן בלבד והשכנים כולם היו גויים עובדי בניין. השכונה הייתה בקצה העיר הגדולה ומול בניין המגורים שלנו היה מפעל לחומרי בניין. כל החברים בקבוצה שלי היו גרים בקצה השני של העיר ובזמן חנוכה באמצע החורף שבאזור שגרתי אז בחוץ היה קור עד ºC30- מלווה בסופות שלג עם רוחות חזקות. גם התחבורה העירונית הייתה בעייתית, במיוחד בשעות הערב.
_x000D_
באותו ערב השתוללה סופת שלג בחוץ וחיכיתי לשווא עד שעות הלילה – ואף אחד לא הגיע. כאשר הבנתי שאין טעם עוד לחכות שמתי את החנוכייה על אדן החלון והדלקתי נר ראשון בחיי – נר חנוכה.
_x000D_
הלהבה הקטנה השתקפה בחלון השחור. בחוץ לא הייתה נפש חיה ולא היה שום סיכוי שמישהו יראה את הנר הקטן שלי. התיישבתי מול החלון והנר והדמעות החלו לזלוג מעיני ללא הפסקה.
_x000D_
שאלתי את עצמי מה עושה הנר הזה? למי אני מפרסמת נס חנוכה? ומה אני עושה במקום הזה? איני יודעת אם אי פעם יתנו לי לצאת מרוסיה, אני כבר יותר מעשר שנים מסורבת עליה, גרה בסביבה עוינת, בלי משפחה, בלי ילדים, בלי אפשרות ללמוד, לדעת, לקיים, לחיות חיים נורמליים. עד מתי? מה יהיה אתי? מי ייתן לי תשובות?
_x000D_
לא ידעתי להתפלל. ידעתי לבכות. בכיתי כל הלילה.
_x000D_
ולא ידעתי שהנר הקטן הזה שאף אחד חוץ ממני לא ראה אותו בחלון השחור בקצה העולם, הנר הזה לא הלך לאיבוד, ולא לשווא הדלקתי אותו.
_x000D_
היה שם מישהו שראה את הנר הזה מלמעלה – מי שברא אותי יהודייה והוא הוא זה שרצה שאדליק את נרי, שאתאמץ, שאמסור נפשי אליו. והוא זה שהוביל אותי עד לנקודה הזאת שהתעוררה נשמתי והוא זה שמוביל אותי כל חיי, ושבסופו של דבר שחרר אותי מהכלא הגדול הזה – רוסיה הקומוניסטית. והוא העלה אותי לארץ ישראל ולירושלים, לכותל, לתורה ולמצוות, לשליחות במוסקבה עשר שנים לאחר העלייה בתפקיד של מנהלת ומורה ללימודי קודש בבית ספר יהודי לבנות ששמו "מגדל אור".
_x000D_
הנר הקטן שלי גדל וגדל והדליק עוד נרות רבים. מהאור הקטן נהיה אור גדול – מגדל אור שממנו יצאו נרות רבים של תלמידותי שחלק מהן המשיכו ללמוד בארץ, התחתנו עם בחורי ישיבות והקימו בתים בישראל. והתווספו אליו עוד אלפי אלפים נרות שבת שאני ממשיכה להפיץ כל ערב שבת בלב אשדוד, ועוד אורות רבים של שיעורי תורה שאני ממשיכה למסור ועוד "חברותות" רבות ברחבי הארץ ב"ערכים" וב"איילת השחר", ועוד שירים וסיפורי השגחה והודיה על ניסים ונפלאות שמלווים אותי כל חיי.
_x000D_
כל זה הוליד נר קטן – ראשון בחיי – נר ראשון של חנוכה.
_x000D_
ואסיים באחד מהשירים שכתבתי:
_x000D_
נר נשמה
_x000D_
אני לוקחת נר ומדליקה ומסתכלת על הלהבה
_x000D_
איך שהיא מתחילה לרקוד ולהשתולל
_x000D_
קופצת ומחפשת דרך להשתחרר
_x000D_
רוצה להגיע ישר עד למקור ולהתחבר
_x000D_
_x000D_
רגע, רגע, אש. את לא יכולה
_x000D_
בלי השמן והפתילה
_x000D_
יש לך תפקיד – להאיר – להיות נר
_x000D_
עליך להתאפק, להתגבר
_x000D_
_x000D_
את ממש כמו נשמתי הבוערת בקרבי
_x000D_
שרוצה לפרוץ ולהשתחרר
_x000D_
לעלות ולהתחבר
_x000D_
רגע, רגע, יקירתי – לא להשתולל
_x000D_
_x000D_
בלי העולם הזה השפל לא תוכלי להתקיים
_x000D_
בו יש לך תפקיד לקיים
_x000D_
קודם תעשי ממנו כלי שימוש
_x000D_
הכוחות שקבלת תביאי למימוש
_x000D_
_x000D_
תאספי נקודות טובות – ניצוצות
_x000D_
תעלי אותן לאט לאט לגבהות
_x000D_
ואז תוכלי לחזור למקור – למאור
_x000D_
ואז תהא אחריתך אור
_x000D_
מאת: גיטה שטיינברג (בוגרת ערכים)
_x000D_