…בשעה שאירע המעשה, הוא עבר כבר מזמן את גיל המאה.
_x000D_
במרוצת 137 שנות חייו, הוא זכה לרשום דפים מזהירים בתולדות היהדות והאנושות גם יחד. עוד בהיותו בן 3 (שלוש!) שנים, החל לחקור אחר פשר פלא הבריאה. התחקות זו הולידה מחשבות פילוסופיות מעמיקות בדבר מציאותה של יד אלוקים המכוונת ומנהלת את כל היקום. לאחר מכן באה אליו ההתגלות הנבואית המופלאה, שבה התגלה אליו הקב"ה בכבודו ובעצמו.
_x000D_
כאשר היה בן 40, כבר יצא שמו לפניו כמי שבעט במוסכמות העולם האלילי העתיק, וכמי שמטיף השכם והערב לאמונה בא-ל יחיד ומיוחד, בלתי נראה. העולם כולו רדפו עד חרמה, אך הוא ניצב כנגדו כצור איתן. בעקביות הוכיח קבל עם ועדה את האווילות שבעבודת עץ ואבן. בדרכו המיוחדת הפיץ תורה הגורסת כי בורא העולם הוא טוב, מיטיב ורב חסד, ועל כן, על המאמינים בו לאחוז בדרכיו. הוא התפרסם לתהילה ברדיפתו אחר הטוב: הכנסת אורחים, עזרה לנזקקים וכד'. במסגרת מאמציו אלו יצא חוצץ נגד מנהגי סביבתו, שהאכזריות היתה עובדת קבע בחייהם, עד כדי זביחת ילדיהם במו אש לאלהיהם.
_x000D_
עוד בהיותו בארץ מולדתו בחרן נמשכו אחריו גדודי אנשים, שבעיניהם היה הוא, הנביא, חזות הכול. אחריו הם נהו באשר ילך. בארץ כנען נוספו עוד קבוצות וגדודים אחרים על אלו שהיו מכבר.
_x000D_
האלוקים שאותו ירא, החזיר לו אהבה. מפעם לפעם הוסיף לו מצוות וחובות, ולא אחת העמידו בפני נסיונות ומבחנים. מתחילה הושלך לאש באור כשדים על דבקותו באמונתו, ולאחר מכן נאלץ לנטוש את מולדתו ולגלות לעבר ארץ לא נודעת. ושוב היה עניין הרעב בארץ…
_x000D_
הוא עמד בכל המבחנים בהצלחה מרבית. כל ניסיון רומם ונישא אותו והגביה את שיעור קומתו הרוחנית. כל אותם נסיונות העלוהו על נס, והפכוהו למופת לדורות.
_x000D_
…ושוב נגלה אליו האלוקים. פעם נוספת הוא שומע את קריאת החיבה המוכרת לו כל כך: "אברהם!"
_x000D_
בזריזות מופלגת, ללא היסוסים הוא משיב: "הנני!"
_x000D_
אך הפעם המבחן שונה בתכלית.
_x000D_
אין מדובר בוויתורים חומריים כמו בגלות מארץ מולדתו, גם לא בייסורי גוף כבמצוות המילה. הניסיון עז יותר אף מאשר ההסכמה להיזרק לכבשן האש באור כשדים. כאן מדובר בהקרבה גדולה הרבה יותר. הפעם עליו להקריב למען בוראו בבת אחת את הכול!
_x000D_
את בנו, אשר נולד לעת זקנתו, את יחידו, את אהובו – את יצחק – שכבר מבטן הוקדש להיות יורשו כמפיץ האמונה בעולם. את הכול עליו להקריב לעולה.
_x000D_
ביחד עם יצחק יקריב את אהבת החסד. במעשה שאותו הוא מצווה לעשות, הרי יגלם את שיא האכזריות. כל אותה מסירות שהראה כל ימיו למען הזולת, תתנפץ באותה שעה אל המזבח הגורלי. ומה יהיה על כל אותם גרים שנתחנכו בעמל רב לדעת כי הקב"ה חפץ חסד הוא, איך יתיישב כל זה עם הצו בדבר שחיטת הבן?
_x000D_
את הרגש האבהי יעקוד אברהם על גבי המזבח, ויחד עמו יעקוד גם את שכלו הבהיר, אותו שכל חד שהורה לו בשחר ילדותו את הדרך לאמונה הצרופה.
_x000D_
מי ידריך את כל אותם גרים שכבר נמשכו אחריו? מה יהיה עמהם כאשר ייאסף הוא אל עמיו? ומה בדבר החזון הגדול שעוד תצמח מזרעו אומה נבחרת שכל בניה יעבדו את ה'?
_x000D_
עקידות רבות יעקוד אברהם באותה שעה. את כל העבר שטיפח במסירות לא תתואר, את ההווה שכבר החל להראות סימני ברכה, וגם את העתיד, משאת חייו מאז. הכול יוקטר לשם שמים, לעולה, ביחד עם יצחק בנו. עולה תמימה ומושלמת.
_x000D_
האם ייתכן שבשר ודם יעמוד בכל אלו בהצלחה?
_x000D_
הא-ל האחד הוא היודע שאברהם יכול יוכל גם בפעם הזאת. אלמלא כן, לא היה מנסהו. ועוד אחד יודע זאת בבירור… אברהם. אצלו אין פקפוק, הוא יקיים את רצון בוראו על אף הכול. אצלו הדבר כבר מוחלט ועומד.
_x000D_
השכם בבוקר הוא יקום להזדרז למצווה. את חמורו יחבוש במו ידיו. שלושה ימים ילך עד הגיעו למקום הנכסף. שלושה ימים הם שהות מספיקה לכל מיני הרהורים, לכל מיני אפשרויות. אצל אברהם שולט ההרהור היחיד: הכנה נפשית לקראת המצווה.
_x000D_
…יחדיו הם צועדים, האב שקיבל את הפקודה וממהר למלא אחריה, והבן שעדיין אינו יודע מאומה. לקראת סוף הדרך מגלה האב לבן את הסוד הנורא. הבן כבר איננו נער, כבר מלאו לו 37 שנים. הוא מבין את אשר יקרה, אך איננו מתיירא ואיננו מעלה על דעתו צל של מחשבה לסרב או לעכב את ביצוע הצו. שוב הם צועדים יחדיו: האב ששמע את הצו מפי הגבורה, והבן ששמעה מפי אביו, הנביא הנאמן לה'.
_x000D_
קשיים לאין ספור נערמים בדרכם, אך כלום ימנעו קשיים אלו מן השניים הדבקים במטרתם מלעשות את אשר בלבם? יחדיו הם צועדים, כאיש אחד בלב אחד. האב לעקוד והבן להיעקד. חינוכו וטיפוחו של בית אבא ניכרים היטב בבן. העץ ופריו שווים בטעמם.
_x000D_
שניהם כאחד בונים את המזבח, יחדיו יערכו עליו את העצים. האב עוקד את הבן, הבן מצידו מסייע ואינו חוסך כל מאמץ לעזור. היד נשלחת, המאכלת נלקחת…
_x000D_
ואז שוב באה הקריאה: "אברהם, אברהם!" ושוב: "הנני!"
_x000D_
"אל תשלח ידך אל הנער!" השליחות כבר בוצעה, הקרבן כבר הוקרב.
_x000D_
הפעם ילמד אברהם שקרבן אדם אינו זהה לקרבן בהמה. הבהמה שכולה רק בשר, גידים ועצמות, קרבנה מתבטא בהקטרת חלבה ודמה. האדם שנפשו ונשמתו מייחדים אותו מכל החי אשר על פני האדמה, הם אשר יוקרבו ויעלו לרצון. מסירות הנפש היא העיקר, הנכונות למסירות הגוף היא רק פועל יוצא ממנה. במעמד העקידה הודגש הדבר היטב ובוצע בצורה העילאית ביותר. אכן, יצחק נעשה לעולה לה'.
_x000D_
והם חוזרים שניהם יחדיו. ומה רבה השמחה שבלבם. לא, אין זו שמחה על ההצלה מן המוות הבטוח. זו שמחה של אמת, שמחה של התרת הספקות. דרכו של אברהם משכבר הימים הוכחה כנכונה.
_x000D_
הימים ההם חלפו. במשך אלפי שנים האירה העקידה מהר המוריה, ההר אשר ממנו יצאה הוראה לכל דורות ישראל. ועקידה זו הלהיבה את לבותיהם של אבות ובנים, של זקנים וצעירים, לשמור אמונים לתורה היוצאת מהר המוריה. גם כאשר דרשה התורה קרבנות קשים, גם כאשר היה קיום המצוות כרוך בצער וביגון, בכל זאת לא רפו ידיהם, אפילו לרגע, מלשמור את התורה. הבן והאב נשאו עיניהם אל הר המוריה, אל העקידה, אל אברהם ויצחק.
_x000D_
בראש השנה, עת חלה המצווה לתקוע בשופר של איל – נזכור את העקידה, את הקריאה אשר קרא הבורא אל האבות ואת המענה שלהם: "הנני!" וגם אנו, הזקנים והצעירים, נענה לקול השופר: "הנני!" הננו מוכנים לחיות ולמות למען מצוותיך. הננו נכונים גם להקריב לפניך כל קרבן שתדרוש מאתנו, וגם לעלות קרבן למען שמך הגדול, כאברהם וכיצחק.
_x000D_
עקידת יצחק באושוויץ
_x000D_
יהודים נתנו עדות וביטוי בצורות שונות ומגוונות לדבקותם באמונה. למרות הצרות והייסורים הנוראים, שמעולם לא נתייסר אדם בהם, המשיכו לדבוק באמונתם.
_x000D_
זוהי תופעה מופלאה שאין לה אח ודוגמא אצל שום עם בהיסטוריה האנושית. אולם דומה שהמקרה שעליו מספר ומעיד הרב צבי מייזליש מהונגריה, הוא אחד מהמזעזעים והמרגשים ביותר: "בערב ראש השנה של שנת תש"ה נלקחו 1400 נערים לבלוק מבודד וסגור. למחרת, ביום א' של ראש השנה, התפשטה השמועה בכל המחנה (באושוויץ), שלעת ערב יקחו את הנערים למוקד (לתאי הגזים). הרבה אנשים במחנה שהיו להם בבלוק זה בנים יחידים שנשארו לפליטה, רצו כל היום בראש מבולבל סביב לבלוק הסגור, אולי ימצאו קרן אור להציל משם את הנער היקר להם.
_x000D_
והנה, ניגש אלי יהודי, שהיה נראה לי כיהודי פשוט, לפי תמימות דבריו, וכך הוא שאל: 'רבי! הבן היחיד שלי, היקר לי מבבת עיני, נמצא בין הנערים הנידונים לשרפה, ויש לי אפשרות לפדותו. אך היות שידוע לנו בלי שום ספק שהקאפוס יתפסו ילד אחר במקומו, על כן אני שואל את הרבי שיפסוק לי את הדין על פי התורה, אם אני רשאי לפדותו? כאשר יפסוק, כן אעשה.'
_x000D_
אני, בשומעי את השאלה, רעדה אחזתני. לפסוק בדיני נפשות! והשבתי לו: 'איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה על שאלה כה חמורה? הלא גם בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה שאלה כזו, שהיא בדיני נפשות, עולה על שולחן הסנהדרין. ואני כאן, באושוויץ, בלי שום ספר הלכה, ובלי עוד רבנים אחרים, ובלי יישוב הדעת מרוב התלאות והצרות. והנה, אם דרך הרשעים להוציא מקודם את הילד הנפדה, ואחר כן לקחת ילד אחר במקומו, היה מקום לצדד קצת ולהתיר…'
_x000D_
אכן, הפציר בי האיש מאד בבכיה רבה, ואמר: 'רבי, אתם מוכרחים לפסוק לי כעת את ההלכה'. ואני באחת מתחנן לפניו: 'הרף ממני בשאלה זו, כי לא אוכל לומר לך'. כשראה שאני עומד בשלי ואיני רוצה לענות לו, אמר לי ברגש ובהתלהבות גדולה: 'רבי, אני עשיתי את שלי ונהגתי כפי שהתורה מחייבת אותי. אני הצגתי את השאלה לפני רב. רב אחר אין כאן בנמצא. אם אתם לא יכולים להורות לי שמותר לי לפדות את הבן שלי, סימן הוא שאינכם שלמים עם ההלכה להתיר. שכן אילו היה מותר בלי כל פקפוק, בוודאי הייתם מתירים לי. פירוש הדבר בשבילי הוא, כי לפי ההלכה אסור לי לפדות את בני. זה מספיק בשבילי, וילדי יישרף, אפוא, על פי ההלכה והתורה. ואני מקבל זאת באהבה ובשמחה, ואין בדעתי לעשות דבר כדי לפדותו, משום שכך ציוותה עלי תורתנו…'
_x000D_
והיה כל היום, יום ראש השנה, הולך ומדבר אל עצמו בשמחה, שזוכה הוא להקריב את בנו יחידו לה'. אף כי ביכולתו לפדותו, עם כל זאת אינו פודהו, מחמת שרואה הוא שהתורה לא התירה לו לעשות זאת, ויהיה נחשב לפני ה' כעקידת יצחק אבינו שהיתה גם כן בראש השנה".
_x000D_
למות כיהודי
_x000D_
גם יהודים שמזמן שכחו את יהדותם, ואפילו מומרים ומתנצרים – גם בהם התעוררה, לפתע, ה"נקודה" היהודית הפנימית. ללא שיקול רציונלי הם הקריבו את חייהם, כדי שוב להתקרב אל אותה "נקודה" פנימית, אל היהדות.
_x000D_
כך הוא המקרה של המומר ד"ר גונשאר הי"ד, הווטרינר המחוזי בעיר קוז'ניץ. האיש התנצר בצעירותו כדי לעשות קריירה במקצועו. הוא הצליח למעלה מהמשוער. השתלב באוכלוסיה הפולנית הנוצרית לא רק מבחינה חומרית ומקצועית, אלא גם מבחינה תרבותית וחברתית. הוא תפס מקום ראשון בפעילות הציבורית בקוז'ניץ. מיהודים התרחק כמו מאש, ורבים סברו שהוא אנטישמי ממש.
_x000D_
אולם כאשר פלשו הנאצים לקוז'ניץ, השפילו את כבודו ה"יהודי", התעללו בו ודרשו ממנו שיתכחש למוצאו היהודי, התעוררה בו ה"נקודה" הפנימית היהודית והוא עמד בכבוד, בזקיפות קומה ובגאווה מול מרצחיו הגרמניים. סיפור מעשהו הנועז, נרשם מפי עדת ראייה המעידה ביומנה:
_x000D_
"בראש השנה הובאנו קבוצת בחורות לשטוף את הרצפות במפקדת הס.ס.. כ100- נשים עבדנו ושרנו: 'שפוך חמתך…'
_x000D_
לפתע, שמעתי צעקות. מבטי הופנה לכיוון הצעקה. שערותי סמרו ממחזה זוועה שנתגלה לעיני. בדיוק מולי עמד ראש העיר לשעבר, המשומד ד"ר גונשאר, ומסביבו כעשרים טמאים. הרוצחים היכוהו עד זוב דם: 'היהודי אתה או לא?' – צרחו הגרמנים.
_x000D_
הוא ספג מהלומות קשות, פניו נתעקמו מכאב, אולם הוא עמד בקומה זקופה ולא השיב לגרמנים. השטורמפיהרר בכבודו ובעצמו הילקהו, אולם ללא הועיל, הוא לא הוציא הגה מפיו.
_x000D_
'שתי שאלות יש לי לשאול אותך', אמר הרשע: 'האם עזבת את יהדותך מרצונך? ומי הם היהודים העשירים בעיר? תמסור את כתובותיהם ולא תסבול', שידל אותו הנאצי.
_x000D_
גונשאר עמד דומם, שפתיו מהודקות היטב.
_x000D_
ואז רמז השטורמפיהרר לאחד הרשעים. הלה הוציא מתוך פח אשפה ספר תורה, הדליק עצים אחדים שנתלקחו למדורה, ואז ציווה הרשע: 'זרוק את זה (את ספר התורה) לתוך המדורה ותינצל!'
_x000D_
חברותי ביקשו אותי בכל לשון של בקשה, שלא אעז להסתכל במחזה הטראגי, כי גם אני עלולה להסתבך. לא שמעתי בקולן. בכאב לב עקבתי אחר הזוועה הזאת. לבסוף הזדקף גונשאר ואמר בקול רם: 'לא אעשה זאת, לא אשרוף את ספר התורה, את זה אהבתי! הנני יהודי, אתם יכולים להמית אותי, לא איכפת לי שום דבר'.
_x000D_
הוא היפנה את מבטו למעלה, השמיימה, ולחש: 'הוקל לי, הוקל לי!' ושוב הרים את קולו: 'כל הזמן לא יכולתי לגלות את סבלי זה, תמיד נשארתי יהודי בנפשי, ואני אוהב אותם אהבה עזה'.
_x000D_
ואז הוא קד לעבר המרצחים קידה תיאטרלית: 'תודה רבה לכם, מרצחים!…'
_x000D_
מכת אגרוף חזקה הפסיקה את שטף דיבורו של ד"ר גונשאר, פניו החווירו והוא נאנח וצנח על האדמה. רק על שפתיו נשארה בת צחוק קפואה.
_x000D_
הרשעים השתגעו מרוב כעס. עינם היתה צרה בהצלה זו שבאה לגוף המעונה. הם ציוו לפשוט את בגדיו וזרקו אותו חי אל תוך המדורה שהוכנה לשרפת ספר התורה.
_x000D_
אחת מחברותי נבחרה על ידי הגרמנים למסור לאשתו של ד"ר גונשאר את בגדיו לאחר שנשרף. כאשר חזרה חברתי מ'שליחותה', אמרה לי בלחש: 'את מתפלאת מגבורת נפשו של בעלה, ואני אומרת לך שגם היא אשה לא רגילה. לו היית רואה את השקט שבו היא קיבלה את ה'בשורה'. הם בוודאי היו 'אנוסים', האשה לא שכחה אפילו לומר: 'ברוך דיין האמת'.
_x000D_
לאחר העבודה החלטתי ללכת ולבקר את אשתו ובתו של גונשאר. הן היו שקועות בצער עמוק, אך שקטות ומתאפקות. היא הבינה אותי, ובלי לשאול הוציאה את הפתקה (שהיתה מוסתרת בבגדי בעלה), שבה כתב במו ידיו: 'השתמדתי כי רציתי פרנסה. פעמים אין ספור ביום הצטערתי על צעדי זה. למרות הרווחה, למרות הכסף והעושר המדומה – היתה ה"גירסה דינקותא", דברי התורה שספגתי בילדותי – – – (השמטה, מילים לא ברורות שנשטפו, כנראה, מרוב דמעות) – – -. רעיון אחד מלווה אותי ואינני יכול להשתחרר ממנו. הרעיון מציק לי וגוזל את מנוחתי: בטיפשותי מנעתי מעצמי מלחיות כיהודי. תעמוד לי הזכות של גירסא דינקותא שלי, לכפר על החטא הזה, ותעזור לי למות כיהודי".
_x000D_
החזקתי בפתק והצמדתי את שפתי אליו. גם האשה והבת עשו כמוני.
_x000D_
'אבי היה בעיני חידה סתומה', לחשה הבת, 'הפתק תרם מעט לפתרון החידה'".

_x000D_