הם ישבו קבוצת תלמידים, מכונסים סביב אדם נשוא פנים, מאזינים לכל מילה.
_x000D_
נושא השיחה היה "חורבן וגלות". הוא דיבר אתם על ימי "בין המצרים" המבטאים ימים של זכרון, של כאב על מה שהיה ואיננו, על ירושלים שחרבה בידי שונאים ועל היהודים שיצאו לגלות ארוכה בשנים.
_x000D_
ומאז אנחנו בוכים, ממאנים להתנחם.
_x000D_
הם ניסו להפנים את הדברים, אבל תלמיד אחד ביטא בקול את שחשו כולם:
_x000D_
"אבל, כבוד הרב, היום ירושלים עומדת על תילה, אלפים מתגוררים בתוכה, והיא שוקקת חיים כמעט כמו בימים עברו, אז איך אפשר לבכות על חורבן, כשמול העיניים רואים בניין?"
_x000D_
"ואולי יותר מכך. כששומעים את הסיפורים על מלחמת השחרור ועל מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים, הלב מתמלא שמחה. על ההישג, על מה שזכינו, על ירושלים העתיקה ששבה לידי הבנים האוהבים. מדוע, אם כן, לבכות?"
_x000D_
במקום תשובה, פתח הרב בסיפור:
_x000D_
שני אחים היו בארץ ישראל לפני כאלפיים שנה. האחד תושב ירושלים, גר בבית קטן וצפוף, אך מאושר וטוב לב, מחלונות ביתו הוא רואה את בית המקדש מתנוסס לתפארה, מבחין בכהנים הממהרים לעבודתם, בלווים ההולכים וכלי נגינה בידיהם, ובהמוני בית ישראל העולים לבית המקדש וקרבנותיהם בידיהם. סמוך לביתו חצר קטנה ובה מעט עצי פרי, כרם גפנים קטן ותרנגולות מטילות ביצים. הוא אוהב את ביתו, ולא מוכן לעבור לגור במקום אחר תמורת כל מחיר.
_x000D_
יום אחד עלו הרומאים לירושלים, עקרו את גידוליו, החרימו את בהמותיו, שרפו את ביתו, ואותו גירשו לארץ זרה.
_x000D_
הלוך הלך ובכה, מיאן להתנחם.
_x000D_
האח השני התגורר בכפר פקיעין שבגליל, בבית אבן גדול ורחב ידיים. מחלונות ביתו נשקף נוף גלילי מדהים. מסביב לבית על שטח של דונמים רבים היו נטועים עצי פרי לרוב, עצי זית מניבי שמן, גפנים ושדות תבואה. בהמותיו הסתובבו מדושנות בשדות המרעה.
_x000D_
היה לו טוב, הוא היה שמח בחלקו ובנחלתו, והודה לבורא שזיכה אותו לחיות בשלווה בארץ ישראל.
_x000D_
יום אחד חרב עליו עולמו, חיילי הצבא הרומי פשטו על שדותיו, שרפו, החריבו והשחיתו את הכל. לא הותירו פיסת אדמה אחת שלא נחרכה, ואותו שלחו לגלות בארץ נכריה.
_x000D_
אף הוא הלך הלוך ובכה, ממאן להנחם.
_x000D_
שנים חלפו, האחים מאנו לקבוע את מושבם בגולה, לבם היה מר עליהם, והם ניסו בכל דרך לעלות חזרה ארצה.
_x000D_
בהזדמנות הראשונה הם עשו זאת.
_x000D_
האחד חזר לפקיעין, בנה מחדש את ביתו, ניקה את אדמותיו, סיקל, עדר חרש וזרע את שדותיו, נטע מחדש את הכרמים ועצי הפרי. רכש בהמות. והחל שב למסלול חייו הקודם.
_x000D_
היה לו טוב, מדי בוקר היה עומד בחלון ביתו משקיף על הנוף המדהים אותו חשב שלא יזכה לראות עוד, מודה לאלוקיו על שזכה לחזור ולהתגורר בארץ ישראל, ושמחתו הייתה גדולה.
_x000D_
האח הירושלמי חזר אף הוא לאדמתו, שיקם את הריסות ביתו, נטע מחדש את עצי הפרי, הכניס עופות לחצרו, וניסה לשוב למסלול חייו הקודם. אך השמחה היתה ממנו והלאה.
_x000D_
מחלון ביתו שוב לא ראה את בית המקדש, המתנוסס לתפארה. הקטורת שהייתה מבשמת בריחה הטוב את ירושלים כולה, שוב לא הפיצה את ריחה הנעים בביתו, ועשנה לא היתמר אל על כמימים ימימה. שירת הלווים לא נשמעה, והמוני העולים לרגל שהיו ממלאים את העיר, לא נראו צועדים ברחובותיה.
_x000D_
ירושלים הפכה לחסרת חן, זוהרה ניטל ממנה, הדרה נעלם, זיווה הועם ויופיה הושחת.
_x000D_
היא הפכה לעיר חסרת נשמה.
_x000D_
נכון, ביתו עומד על תילו, העצים נותנים פירות כבעבר, התרנגולות מטילות ביצים, אבל בעצם, לאמיתו של דבר, שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה. הכל שונה, זו לא אותה עיר, הנשמה שבה חסרה, השכינה ששרתה בה הסתלקה ואיננה. זו ירושלים אחרת.
_x000D_
הוא לא יכול לשמוח.
_x000D_
הוא בוכה, יום יום, שעה, שעה.
_x000D_
הוא יודע מה חסר לו.
_x000D_
כדי שנצליח לבכות, אמר הרב, צריך לדעת מה חסר לנו. צריך להתחבר למה שהיה, ואיננו. להתחבר אל הנשמה של ירושלים, אל האור שבה, האור שהאיר והוחשך.
_x000D_
אם נדע למה לשאוף, מה לבקש, זו כבר התחלת הגאולה.

_x000D_