ויהי ביום השבת, ו` בסיון, בשנת אלפיים ארבע מאות ארבעים ושמונה לבריאת העולם, בהיות הבוקר, נעורו ישראל לקול שירת המלאכים, המקלסים אל ד`.
_x000D_
דריכות באויר, היום עתידים ישראל לקבל את תורת האלוקים על ההר.
_x000D_
בתוך השקט נשמע קול שופר חזק מאוד, המבשר כי קרובה הופעת כבודו יתברך. כבוד ד` יורד על ההר.
_x000D_
קול השופר הולך ומתעצם, דופק על הלבבות.
_x000D_
ואז, אז ניתק ההר במקומו ונכפה על העם כגיגית, לאמר: "אם מקבלים אתם עליכם את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהיה קבורתכם".
_x000D_
ישראל קיבלו עליהם את התורה בלב שלם ובנפש חפצה, ונפרש ההר עליהם כחופת קידושין, הפרושה על חתן וכלה.
_x000D_
באימה וביראה, ברתת ובזיע, עמדו ישראל למרגלות ההר, וההר קיפץ וניתר ממקומו, כאילו ביקש גם הוא לעלות לקראת ד`.
_x000D_
מה נורא החיזיון! ההר בוער באש עד לב השמים, חושך, ענן וערפל, ועשנו עולה כעשן הכבשן. ממול – שבע מחיצות אש נוצצות. הקדוש ברוך הוא הרכין את השמים והציעם על ההר, וירד כיסא הכבוד עליהם, ועימו שישים ריבוא מלאכים כנגד מחנה ישראל, וכ"ב רבבות מלאכים מקובצים לדגלים.
_x000D_
פתח לפניהם שבעה רקיעים, וכשם שקרע לפניהם את השמים, כך קרע לפניהם את הארץ, וראו שהקדוש ברוך הוא שליט יחיד בעולמו. כל ישראל נתקדשו, נטהרו ונתרפאו מכל מום. ועמדו מוכנים "כאיש אחד בלב אחד" לקבל את התורה.
_x000D_
מלאכים ייחפזון, חיל ורעדה יאחזון ואז – קול דממה דקה יישמע והבריאה כולאת את נשימתה.
_x000D_
שקט עמוק עוטף את היקום. גלגל החמה הענק עוצר ממהלכו, משברי-ים שוככים, ציפורי חן, המלהגות ללא הרף, נאלמות דום, פוחדות להשמיע קול משק כנפיים קל. שור אינו גועה, חמור אינו נוער, גם צפרדע בביצה מחרישה.
_x000D_
הדממה רועמת ביער. חיות הטרף עומדות דום, בהכנעה גמורה. שאגות כפירים ממעונתם ונהמות זאבי ערבות, אינן מבעיתות עוד את הסביבה.
_x000D_
האריה, הנמרים והדובים חדלו מלפעור את מלתעותיהם ולחדד את ניביהם השנונים, חורשי הרשע. ברדלס עם שועל נחים ברגיעה, תנינים אכזריים מהדקים לסתותיהם וחושקים את פיהם בכח. גם עופות דורסים, עזי-מבע, נחים בשלווה מוזרה על גזע עץ, כאילו היו יונה פותה.
_x000D_
היער נח. השלווה הזו, הבלתי נתפסת, מזכירה את ימות משיח, כאילו מתגשם כאן חזון נבואי של אחרית הימים, ימים שבהם יכלה הרע מן הארץ וההשחתה תיעלם. ברקע כאילו מהדהדים דבריו של הנביא (ישעיהו י"א, ו`-ט`):
_x000D_
"וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו, ונער קטן נוהג בם. ופרה ודב תרעינה, יחדו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן. ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה".
_x000D_
הנביא מגלה את ההסבר לרוגע העל-טבעי שישלוט לעתיד, והוא: מלכות שמיים. מלכות ד` שתמשול בכל הארץ תביא את העולם לתיקונו.
_x000D_
ומה סבורות אומות העולם?
_x000D_
השקט צווח באזניהם בקול מסתורי, מבשר רעה. עמים ולאומים בכל קצוות תבל מוצאים את עצמם לפתע בריק מוחלט, ונפשם סוערת בקרבם.
_x000D_
השקט מכניס בליבם פחד נעלם, פחד מפני הבלתי נודע.
_x000D_
מלכים, שרים ורוזנים נאספים אל נביאם, מתקבצים אל בלעם הרשע ומתחננים על נפשם. תובעים לדעת: "שמא מבול בא לעולם? הזהו קולו של הכיליון?"
_x000D_
"תנוח דעתכם", מרגיע אותם בלעם, "כבר נשבע הקדוש ברוך הוא שאינו מביא עוד מבול לעולם".
_x000D_
אך הפחד אינו מרפה. "ושמא", הם שואלים, "מבול של מים אינו מביא, אבל מבול של אש עלול לבוא עלינו בפתע פתאום?!"
_x000D_
"חלילה", מגיע המענה, "כבר נשבע ריבון העולמים שלא ישחית עוד את החיים על פני האדמה".
_x000D_
"ובכל זאת, מה קול ההמון אשר שמענו?" תאבים מלכי האומות לדעת. אומר להם בלעם: "חמדה גנוזה יש לקדוש ברוך הוא בבית גנזיו, שהייתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות לפני שנברא העולם, וביקש ליתנה לבניו, שנאמר: `ד` עוז לעמו יתן`". מיד נחה דעתם. ואומרים: "ד` יברך את עמו בשלום" (זבחים קט"ז.).
_x000D_
מה החריד את מלכי האומות? מדוע עורר בהם השקט סיוטים מימי המבול?
_x000D_
אנו מדפדפים מעט בתנ"ך ונזכרים בתיבה המאורכת הנחה על הרי אררט. בתיבת הגופר שלוש קומות, ובקומה האמצעית, במקום קטן, לפי כל יחס, נמצאת שמורת טבע זעירה. תצוגה מלאה של כל היצורים.
_x000D_
בתוך תאים סגורים, מדורים-מדורים, מתגוררים בתנאים בלתי משופרים בעליל נציגיהם של רבואות המינים. בכל תא נמצא הנצר היחיד, השריד האחרון לכל בני מינו.
_x000D_
צר וצפוף בתיבה. מרחבי היער הירוקים חסרים לברדלס ולטיגריס אוהבי החופש, שטחי החול המדבריים, הענקיים, נחשקים לחיות הפרא הרובצות עתה בחוסר מעש במכלאות סגורות.
_x000D_
המזונות מגיעים אמנם בשעה נקובה, אבל אין כל דמיון לחיים היפים שלפני המבול. איה העצמאות והחופש?! איה השחרור והדרור?!
_x000D_
אך הפלא ופלא, בעלי החיים שבתיבה מתנהגים כמו עדר כבשים ממושמע. הם מצייתים לסדרים, להרגלים ולזמני הארוחות, שכפו עליהם תנאי החרום. בסבלנות הם ממתינים לבוא תורם, מחכים שמנת המזון תוגש להם על ידי צוות התיבה המסור, אשר אינו נותן תנומה לעיניו.
_x000D_
כולם מתחשבים ונינוחים, חוסמים מלתעות, מהדקים שיניים ומקבלים בהשלמה את הגזירה.
_x000D_
הפלא ופלא!
_x000D_
מה חולל את השינוי? מה גרם לחיות הטרף לרסן את עצמן?
_x000D_
התשובה היא – המבול.
_x000D_
כאשר נפתחו ארובות השמיים וגשמי המבול ניתכו ארצה, השפיע הדבר אפילו על חיות טרף. הפחד הנורא מפני הבאות שיתק את היצרים. החרדה של יקום העומד על סף חורבנו, פרשה את מצודתה גם על עולם החי. מתוך אימת העונש שינו גם החיות את דרכן והתעדנו. גם הן הרכינו ראש.
_x000D_
כעת מובן מה העלה בזכרונם של העמים את אימי המבול. השקט, הדממה הבלתי הגיונית של מתן תורה, הזכירו לאומות את "הימים הנוראים" דאז. כאשר ראו הגויים את תבל ומלואה עוצרת ממהלכה, משנה את הרגליה באופן בלתי צפוי, אמרו לנפשם: יש דברים בגו, ודאי זהו השקט שלפני הסערה. כנראה אנו עומדים שוב לפני מבול, שהרי אין מציאות נוספת שיכולה "להרגיע" את העולם.
_x000D_
בלעם הרגיע את מלכי אומות העולם כי הסיוטים שלהם חסרי שחר. מלבד מבול קיים בבריאה כח נוסף שביכולתו להרגיע עולם ומלואו, והכח הזה קרוי "תורה".
_x000D_
התורה יכולה לעדן את החיות הרעות, יכולה לגרום להן לא לטרוף. וזאת – בדרכי נועם בלבד, ללא מבול וללא עונשים כואבים.
_x000D_
"ד` עוז לעמו יתן" אמר בלעם למלכי האומות, `העוז` הוא זה שהרגיע את הבריאה כולה. הקדוש ברוך הוא נותן תורה לעמו ישראל – וזוהי סיבת השקט והשלווה.
_x000D_
מששמעו זאת האומות, נענו על אתר ואמרו: אם ניתנה תורה מופלאה כזאת, אם ניתן כח אדיר זה בידם של ישראל, אזי "ד` יברך את עמו בשלום".
_x000D_
החיים על פי התורה יובילו את האנושות אל האושר המוחלט, אל השלום המיוחל, הרע ייעלם והטוב ישלוט, כאשר יבינו כולם שמלכות ד` בכל משלה.
_x000D_
*
_x000D_
ומה איתנו?
_x000D_
איננו זקוקים להרחיק לכת עד היער כדי לראות מה מסוגלות לעולל חיות פרא.
_x000D_
האדם, אמרו גדולי המוסר, מכיל בתוכו ערב רב של חיות. כל כוחות הרע והטוב של בעלי החיים, מצויים בו. בנפשו של האדם טבועים עזותו של נמר וזריזותו של צבי, ערמימותו של שועל וחלקלקותו של נחש. כל המידות והתכונות החייתיות נמצאות במין האנושי.
_x000D_
אין צורך בדמיון מפותח כדי לדמיין לעצמנו את האדם, כיצד הוא עלול להיראות ללא מוסרות וכבלים. על בשרנו חווינו כיצד נראית חברה נטולת רסן, משולחת יצרים. איש את רעהו חיים בלעו, ואז מסוכן הוא האדם פי כמה מכל חית טרף.
_x000D_
מה יכול לבנות גדרות? מה מסוגל לכלוא את היצרים ולרסן אותם?
_x000D_
התורה.
_x000D_
התורה היא התשובה היחידה לעיבוד האדם מעיר פרא – לבן אנוש. התורה מסוגלת להשתיק את נהמת האנוכיות ואת שאגת התחרותיות, להנמיך את צווחות הקנאה, השנאה והכבוד, ולרתום את פרצי התאוות לתלמים מועילים.
_x000D_
"ד` יברך את עמו בשלום" – התורה תשכין שלום בנפשו של האדם פנימה, ותאגד את כל הכוחות למטרה אחת – לעשות את רצון הבורא בלב שלם.

_x000D_