מקובל לראות את הגלות כעונש, עונש לעם החוטא על חטאיו. אולם לא כן. הגלות משרתת בדרך השלילה את המטרות שהעולם צריך וחייב לשרת בחיוב. "קידוש השם" הוא מטרת האנושות והעולם. מטרה זו מתגשמת או בחיי קדושה או במות קדושים. בשתי הדרכים כאחת משלים העולם את ייעודו. בידיו הבחירה, באילו אמצעים לאחוז.
הגלות והגאולה הפיזיים מהווים רק בבואה לגלות ולגאולה הרוחניים של העולם ושל האנושות. כפי עומק התרחקות האנושות מן הבורא, כך שיעור הסבל העולמי. מצב זה שורר בעולם כולו, אך ביתר שאת הוא שורר בעם ישראל, שלגביו ההבדלים הם קיצוניים, חדים ושקופים, כיאות לעם הנבחר, שבחירתו באה ללמד את העולם כולו.
גלות מצרים על כל גילוייה הפיזיים הנוראים, על מלוא אכזריותה הנוראה, היתה בבואה למצב הרוחני של האנושות והיהדות באותה עת. יהודי אותה תקופה תוארו כשקועים במ"ט שערי טומאה. בהגדרה זו טמון עומק הניוון האלילי שהאדם יכול להידרדר אליו. מצבה הרוחני של האומה באותה שעה, היה הגלות האמיתית שלה. הגלות החומרית והסבל הפיסי היוו תוצאה בלבד.
כל עוד מדובר במנת סבל פיסית, עדיין ניתן לגאול כל אדם ממצוקתו, אולם בכל הקשור לניוון המוסרי, עלול איחור של רגע לסתום כל חזון. האיחור יביא לדמות מיואשת שאינה חפצה עוד להיגאל.
באותו רגע גורלי חלה ההתערבות המדהימה והגואלת של הבורא. זהו פשר החיפזון שאפף את יציאת מצרים. הגאולה הפיסית יכלה אולי להמתין מעט, שהרי זה כמה חודשים שפרעה ועמו הקלו את העול מעם העברים, מאז ניתכו המכות על ראשם. אולם הגאולה הרוחנית ציוותה על החיפזון. כאן כל רגע קובע. והם שהביאו לחיפזון ביציאת מצרים ולחיפזון באפיית המצה, שלא תחמיץ.
לגאולה הפיסית יש מקום לשליחים ולמלאכים טובים, אך בנוגע לגאולה הרוחנית, הקב"ה בכבודו ובעצמו הוא גואלנו. רק גאולה זו, יכולה להעלות אדם ואומה ממ"ט שערי טומאה אל שיא הגדולה ורוממות הרוח.
כך הפכו סמלי החג – ה"חמץ והמצה" – לסמלים רוחניים. החמץ הוא "השאור שבעיסה", הוא המסמל את היצר הרע. בדיקת החמץ וביעור החמץ מופיעים כסמלים למצוות התשובה. המצה מסמלת את המזון הרוחני שאינו מחמיץ, את מאכל האמונה המגן על האדם גם בחלוף ימי החג.
ברכת הגאולה החגיגית המסיימת את חלקו הראשון של ליל הסדר, מדגישה את ציפייתנו לגאולה שבה "נודה לך על גאולתנו ופדות נפשנו".
משמעות זו של הגאולה מעניקה את חותם הנצח לגאולת מצרים, כי החירות שקיבלנו הפכה לחלק ממהותו של העם היהודי, לשאיפתו ולכמיהתו. מי שחותר ועורג לחירות, הוא בן חורין כבר עתה.
אמנם לאחר גאולת מצרים שוב גלינו מארצנו לא אחת, אך ההישגים שהשגנו באותה גאולה לא יאבדו מאיתנו לנצח.
אדם עני ונבער מדעת – שפר עליו מזלו והעשיר לפתע. שכר האיש מורים פרטיים שאילפוהו ולימדוהו דעת. האיש רכש השכלה גבוהה והיה לאדם משכיל. לאחר שנים שוב ירד מנכסיו. נדו לו רעיו בצער, אך האיש העני התהלך עליז ושמח. כאשר נשאל לפשר שמחתו, השיב: אמנם כל הוני ורכושי ירדו לטמיון, אך מטען החכמה שהספקתי לרכוש יישאר עמי לנצח, איש לא ייקחנו.
במשל זה מסבירים פרשני ההגדה את מהותה של גאולת מצרים. אמנם בשובנו לגלות ירדנו מנכסינו החומריים, אך ההישגים הרוחניים, תחושת החירות, ובמיוחד התורה שקיבלנו, הישגים נצחיים הם.
גאולת מצרים משמשת מפתח לציפייה לגאולה העתידה של העולם כולו. המאורעות ההיסטוריים הם שיצקו בלב האנושות את התקווה כי העולם מוכרח להיגאל שנית בגאולה שלמה שלא תותיר אחריה מצוקות.
בליל הסדר בולטת מגמה זו בהרבה מפרטי ההגדה. תפילת ההלל מתחלקת בתוכנה ובזמן אמירתה לשניים. שני הקטעים הראשונים הנאמרים לפני הסעודה מוקדשים לגאולת מצרים, ואילו כל החלק האחר מוסב על סבלות הגלות הנוכחית ועל ציפיות הגאולה ממנה.
תקווה זו באה לידי ביטוי גם בחציית המצה בראשית הסעודה. כאמור, המצה מסמלת את הגאולה, ובהצפנת חציה השני לסופה של הסעודה, אנו מדגישים שוב כי הגאולה טרם נשלמה, וכי אנו מצפים להמשכה.
כך מוסברת גם פתיחת הדלת המופגנת בתום הסעודה, לקראת החלק השני של ההלל ובעת מזיגת "כוסו של אליהו". הדלת הנפתחת לרווחה ממחישה ומסמלת את ציפייתנו העמוקה לבשורת המשיח, אשר אף אם מתמהמהת היא – בוא תבוא.
ארבעה לילות כתובים בספר הזכרונות: הלילה הראשון – כשנגלה הקב"ה על עולמו ובראו. הלילה השני – כשנגלה הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים. הלילה השלישי – כשנגלה הקב"ה על מצרים בחצות הלילה. והלילה הרביעי – לעת קץ הימים, כשיגיע העולם לשעת גאולתו הנצחית. הוא אותו לילה שבו ייתמו כל השאלות והניגודים, הלילה שעליו נאמר: "והיה לעת ערב יהיה אור".