_x000D_ סיפור מגילת אסתר לילדים
מלכות אחשורוש
אחשורוש מלך על מאה עשרים ושבע מדינות, מהודו ועד כוש. בנעוריו היה שומר באורוות הסוסים של בלשאצר מלך בבל, אך לאחר מכן הפך לעשיר גדול ואת כסא מלכותו השיג בממונו הרב. במשך שנים קנה ערים ומחוזות רבים ומשל עליהם, עד שלא היה בעל רכוש כמוהו בכל ממלכת פרס ומדי, וכתר המלכות הונח על ראשו.
משתה השרים
אחשורוש ערך משתה מפואר לכל שרי המדינות שעליהן מלך. שליחי המלך עברו מהודו ועד כוש והזמינו את הקרואים למשתה. המלך ציוה על אורחיו לבוא לבושים במעילים לבנים ויקרים, הושיב אותם על מיטות זהב וכסף, וחגג איתם במשך מאה ושמונים יום. בכל חודש הראה אחשורוש לאורחיו את אחד מפלאי אוצרותיו. בחודש הראשון הראה להם את אוצרות הזהב והכסף הנתונים בבית גנזיו. בחודש השני הציג לפניהם את השליחים הרבים המגיעים אליו מכל מדינות מלכותו. בחודש השלישי, הראה להם את המתנות היקרות שהביאו אליו השליחים. בחודש הרביעי הוציא מאוצרותיו את כל כתבי החכמה שאספו הוא והמלכים הקודמים במשך שנים רבות, וביניהם ספר תורה השייך לעם ישראל. בחודש החמישי הראה לאורחיו את כליו העשויים זהב ומשובצים באבנים יקרות וזוהרות, ביניהם היו גם כלי בית המקדש.
עצת המן
משתה המלך הפך לשיחת המוני העם. לא היה איש שלא שמע ולא דיבר אודות הכבוד הגדול שכיבד אחשורוש את שרי מדינותיו.
בכדי להשביע את רצונם של תושבי שושן הבירה, יעץ המן, שרו של המלך, לעשות משתה נוסף לכל האנשים הנמצאים בשושן הבירה, מגדול ועד קטן, ולהראות להם את עושרו ותפארתו של המלך.
המן לא רצה רק בטובתו של המלך, מטרה נוספת היתה לו. כל ימיו קינא ביהודים ורצה להשמידם ובכל הזדמנות ביקש מאחשורוש להרגם. "אינך מכיר את היהודים", אמר המן למלך, "עם מיוחד הם, מפוזרים בכל העולם ובכל זאת שומרים על דתם, על לבושם ועל שפתם, את דתי המלך אינם עושים ולמלך לא כדאי להחזיקם בארצו".
המלך אחשורוש פחד להרע לישראל ולכן ענה לו: "איני רוצה להציק לעם ישראל, פוחד אני מאלוקיהם, פן יביא עלי מכות כפי שהביא על פרעה מלך מצרים". כאשר שמע זאת המן, לא התייאש ואמר: "גם לזאת יש לי עצה. אלוקי היהודים שומר עליהם רק כאשר הם שומרים את מצוותיו. עליך להזמין אותם למשתה שתעשה לכבודם ולהשקות אותם ביין רב, אין ספק שהם יחטאו, ישתכרו וישכחו את אלוקיהם. וכשיכעס עליהם האלוקים, ימסור אותם בידך ולא יענישך כשתהרגם".
עצת המן מצאה חן בעיני אחשורוש, ולכן שלח את עבדיו להזמין את כל היהודים אשר במדינות מלכותו להשתתף במשתה שערך לאנשי שושן הבירה.
במשך שבעה ימים חגגו המוני האנשים, בחצר גינת המלך, וביניהם יהודים רבים. לאחשורוש היה גן מפואר, שורות שורות של עצי פרי ועצי בשמים היו נטועים בו והפיצו ריח משכר. צמרות העצים הצלו על הגן ונראו כחופה גדולה, מתחתיהם ערוכים היו השולחנות בפאר רב. רצפת הגן עשויה היתה מאבנים יקרות וזוהרות. עמודי שיש בצבעים מרהיבים ניצבו בגן וביניהם נמתחו בדים לבנים רקומים בחוטי ארגמן ותכלת, וקשורים אל עמודי השיש בלולאות זהב.
אחשורוש הושיב את אורחיו על מיטות העשויות משנהבי פילים וציוה על עבדיו לשרת כל איש ואיש בכבוד גדול. עבדי אחשורוש הגישו לאורחים מטעמים ערבים ויין רב כיד המלך. כדי שכולם יאכלו וישתו בלב שמח, הכריז אחשורוש על ביטול המיסים של תושבי עירו, ושמחת החוגגים היתה גדולה מאד.
לפרסים, היה מנהג מוזר. בכל משתה שערכו, היו רגילים להשקות את אורחיהם מתוך כוס יין גדולה, וכל אחד מהמוזמנים היה חייב לשתות את כל היין שבכוס. לא היה ניתן לעשות דבר נגד חוק מוזר זה. ולכן היו הפרסים מגיעים למסיבות כשדינרי זהב בכיסיהם כדי לשחד את שר המשקים שלא יכריחם לשתות את כל היין שבכוס.
אחשורוש לא רצה להציק לאורחי המשתה, ולכן פקד להשקות כל איש כפי רצונו. כל אחד קיבל את היין שאהב בגביע זהב מפואר, ולאחר ששתה, קיבל את הגביע במתנה.
לבו של המלך אחשורוש גבה למראה החוגגים הרבים, והוא התפאר: "אין דבר שאין ביכולתי לעשותו". הדבר לא מצא חן בעיני ה', ולכן פנה למלך הגאה ואמר: "כיצד הינך מעז להתפאר ולומר שביכולתך למלא רצון איש ואיש? מה תעשה כשיבקשו ממך מלחי ספינה אחת רוח דרומית, ואילו מלחי ספינה אחרת יבקשו ממך רוח צפונית, ושניהם בלב ים האחת ליד חברתה? האם תוכל למלא את רצונם? ומה תעשה כשיבואו לפניך מרדכי היהודי והמן האגגי ובפיהם בקשות סותרות זו את זו? התוכל למלא את רצונם? עוד תווכח שאין בך כח לעשות הכל. רק בידי, בורא העולם ומנהיגו, היכולת לעשות הכל".
מרדכי הצדיק
איש יהודי צדיק וירא שמים היה בשושן הבירה, ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש משבט בנימין. בכל הארץ לא היה צדיק כמוהו, הלך בדרך ה' והקפיד לשמור את מצוות ה'. שמו היה 'בן יאיר', על שם שהאיר את עיני ישראל בתורת ה'. 'בן שמעי', מפני ששמע ה' לתפילתו. 'בן קיש', על שם שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לפניו.
מאחר שמרדכי לא השתחווה להמן הרשע, למרות שחייו היו נתונים בסכנה, הוא נקרא בפי כל: מרדכי היהודי. הוא היה בין חכמי הסנהדרין, ולכן ידע שבעים שפות. לא היה חכם כמוהו בכל הארץ.
מרדכי לימד את עם ישראל תורה בארץ ישראל, עד שגלה לבבל עם חשובי העם בימי המלך יהויכין. בבבל לא מצא הצדיק מרגוע, ולכן שב לארץ ישראל, אולם כשנודע לו על מות דודתו ועל הילדה אסתר שנותרה יתומה ללא אב ואם, שב לבבל וגידל אותה כבתו. כאשר כבשו כורש ודריוש את בבל, עברו יהודים רבים, ואיתם מרדכי היהודי, אל שושן הבירה וישבו שם. בשושן הקים מרדכי בית מדרש ולימד את היהודים תורה, כדי שלא תשתכח התורה מישראל גם בארץ גלותם.
כשהזמין המלך אחשורוש את היהודים למשתה, הזהיר מרדכי את בני ישראל לא להשתתף במשתה. החכמים והצדיקים שבעם שמעו בקולו, ואכן לא נהנו מסעודתו של המלך אחשורוש. אולם רבים לא התגברו על יצרם והשתתפו במשתה המלך. הם אכלו ושתו מכל אשר הוגש לפניהם ועברו על מצוות ה'.
כיון שמרדכי היה נכבד בחצר מלכות אחשורוש, הופקד עליו לשרת את היהודים המשתתפים במשתה. כאשר ראה את כלי בית המקדש מוצגים בפני החוגגים, וכששמע את התפארותו של אחשורוש באוצרות בית ה', התעצב על ליבו, לא אכל ולא שתה מאומה והתפלל אל ה': "אנא ה', נקום את נקמת בית מקדשך החרב מיד הרשע הזה, אשר חילל לעיני כל את כלי ביתך", מרדכי וחכמי הסנהדרין זעקו. ואמנם תפילתם של הצדיקים הגיעה עד כסא הכבוד וה' שמע את תחנוניהם.
משתה ושתי המלכה
גם ושתי המלכה, אשתו של אחשורוש, עשתה משתה נשים בבית המלכות. ושתי היתה רשעית וגאוותנית מאין כמוה. והגישה לפני אורחותיה, נשות השרים, ממאכלי ארץ ישראל המשובחים, הראתה להן את תכשיטיה המפוארים ובכל יום הכניסה אותן לשישה היכלות מפוארים בארמונה והתפארה בכלים, ברהיטים ובאוצרות שבתוכם. במשך שבעה ימים חגגה ושתי עם האורחות הנכבדות, עד שנקראה להתייצב לפני המלך.
פקודת אחשורוש וסירובה של ושתי
המלך ושריו השתכרו במשתה היין והחלו להתפאר בכוחם, בעושרם ובתפארת מלכותם. הם שיבחו את נשותיהם והתווכחו ביניהם מי הן הנשים הנאות בעולם – נשות פרס או נשות מדי. שמע המלך את ויכוחם והכריז: "כולכם טועים. לא נשות פרס ולא נשות מדי הן היפות בעולם. אשתי, בת בבל, היא היפה מכולן. אצווה עליה להופיע ולעמוד לפנינו ותיווכחו שאין נאה ממנה". עצת המלך השיכור הלהיבה את השרים, וכולם חיכו בקוצר רוח לראות את המלכה היפה.
המלך ציוה על ושתי המלכה, להתייצב לפני שרים ומלכים, אמנם היא פחדה שלא לציית לפקודתו, אולם משהביטה בראי, נוכחה לדעת שכל גופה מכוסה צרעת. פצעים גדולים ומכוערים פרחו על גופה ופניה, ואילו מאחור, צמח לה זנב. "מה אעשה?" זעקה בפחד, ולא ידעה מה לומר לעבדי המלך הממתינים לקחתה אל משתה בעלה.
עונשה של ושתי הגיעה לה מפני שהעבידה את בנות ישראל בשבתות, התאכזרה אליהן והפשיטה אותן מבגדיהן כדי להשפילן.
ושתי יצאה אל השליחים ואמרה להם לומר למלך: "מה לך המלך שהשתכרת עד כדי כך שאינך יודע מה פיך מדבר? האם איבדת את שפיות דעתך? השכחת שבת מלכים אני? בת בשלאצר ונכדת נבוכדנאצר הגדול אני, כיצד העזת לדרוש ממני לעמוד לפניך? החושב אתה ששכחתי שלא מזרע המלוכה אתה? לו היה אבי חי, לא היה מתיר לי להתחתן עם שומר אורוות כמוך".
השליחים הנדהמים, מיהרו לומר למלך את דברי המלכה. לשמע הדברים כעס המלך מאד ושלחם שוב להזהיר את ושתי ולאיים עליה שרע ומר יהיה גורלה באם תסרב למלא את פקודתו. ושתי שמעה את פקודת המלך בפחד, אולם לא העזה להתייצב בצורה כזו לפני המלך והשרים. היא אמרה לשליחי בעלה: "לכו ואמרו למלך: כבודך ויקרך חשובים לי יותר מכל, לכן מסרבת אני לבוא ולעמוד לפני אורחיך. אם לא אמצא חן בעיניהם ילעגו לך ויאמרו: 'האם באשה כזאת התפארת כל כך?' ואם אמצא חן בעיניהם יחפצו בי לעצמם ויהרגו אותך בגללי'".
עונשה של ושתי המרשעת
סירובה של ושתי הכעיס את המלך אחשורוש מאד. הוא הושפל לעיני שריו ועבדיו והחליט להעניש קשות את המלכה החצופה.
בין יועציו היו גם חכמי ישראל. כששאלם המלך מה לעשות במלכה שלא קיימה את ציוויו, הם חששו לייעץ לו כיצד לנהוג. אם יאמרו לו להרוג אותה והוא ישמע לעצתם, יתכן שכשיתפכח משכרותו, יתחרט על שהרגה ויכעס עליהם. לעומת זאת, אם ייעצו לו לסלוח לה, יכעס ויאמר שהם מזלזלים בו ולא אכפת להם מכבודו שחולל לעיני כולם. לכן אמרו לו: "אם רצונך בעצה טובה ונבונה, שאל נא את חכמי עמון ומואב, אשר חכמתם רבה, וללא ספק ידעו מה להשיב לך".
המלך קיבל את עצתם וקרא לשבעת שרי פרס ומדי שבאו ממדינות שונות, ושאלם: "ושתי סירבה למלא את פקודתי, מה עלי לעשות לה?" אמר ממוכן, אחד מהשרים, למלך: "לא רק למלך הזיקה המלכה כשסירבה למלא את פקודתו. מהיום, תעשינה כל נשות פרס ומדי כמוה ולא תשמענה לקול בעליהן. אם בעיני המלך טוב, יצווה להרגה".
גם יתר השרים הסכימו לדבריו, והמלכה ושתי הוצאה להורג.
לאחר מספר ימים, ציוה המלך לעבדיו להביא את ושתי לפניו. תמהו עבדיו על דרישתו ואמרו לו: "כיצד נקרא למלכה, הרי הרגו אותה לפי פקודת המלך?" המלך לא האמין למשמע אוזניו וקרא בכעס: "מי הוא זה אשר העז לגעת במלכה?" ענו העבדים בחרדה: "עשינו זאת בפקודת המלך והשרים, מאחר שהמלכה סירבה לבוא כשקרא לה המלך במשתה היין". "ומי הוא זה אשר יעץ לי להרגה?" הוסיף אחשורוש לשאול, כיון שלא זכר את אשר קרה במשתה היין, שכן שיכור היה באותה שעה ולא ידע מה שפיו מדבר.
סיפרו לו עבדיו על עצת שבעת שרי פרס ומדי להרוג את ושתי, והמלך בחמתו ציוה להורגם.
בחירת מלכה חדשה
אחשורוש התהלך בארמונו עצוב וכועס, כאשר נודע לו על מות אשתו. משראו זאת עבדיו, אמרו לו: "לא טוב לך המלך להיות לבד, שכן מלך גיבור ונכבד אתה, וכל נערה יפה תשמח להיות לך לאישה. על המלך לצוות להביא את כל הבנות הנאות מכל המדינות לפניו, והמלך יבחר בזו שתמצא חן בעיניו יותר מכולן, והיא זו שתהיה מלכה תחת ושתי".
עצת עבדיו מצאה חן בעיניו, והוא מיהר להכריז בכל מדינות מלכותו: "על כל נערה נאה להגיע לארמון המלך ולהתייצב לפניו כדי שיוכל לבחור לו אשה כלבבו ולשים כתר מלכות על ראשה".
נערות רבות התאספו בארמון אחשורוש, מרחו על גופן שמן מור ובשמים, ענדו תכשיטים יקרים והתייצבו לפני המלך בתקווה למצוא חן בעיניו. תמונת ושתי המלכה היתה תלויה מול כסא המלך, וכל פעם שהתייצבה נערה לפניו, הביט המלך בתמונת ושתי והשווה את הנערה אליה. בנות רבות עברו לפניו אך אף אחת לא היתה נאה בעיניו כושתי, אשתו הראשונה.
אסתר הצנועה
בבית מרדכי היהודי גדלה אסתר, בת דודתו. נאה היתה הנערה ומצאה חן בעיני כל רואיה. כאשר הגיעה פקודת המלך לאוזניה, מיהרה להסתתר, שכן היא היתה יפה מאד ולא רצתה להילקח לארמון המלך אחשורוש. במשך ארבע שנים התחבאה אסתר בבית דודה.
אסתר בבית המלך
ארבע שנים חלפו מהיום בו החל המלך אחשורוש לחפש מלכה חדשה, ועדיין לא נמצאה נערה שמצאה חן בעיניו.
אחשורוש ציוה להכריז בכל מדינות מלכותו: "כל נערה אשר לא תתייצב לפני המלך, אחת דינה למות". הוא שלח שליחים בכל עיר ועיר שיחפשו אחר הנערות המסתתרות, וכך התגלתה אסתר ונלקחה לבית המלך.
בארמון המלך, המתינה אסתר עם שאר הנערות לזמן בו תתייצב לפני המלך. שונה היתה אסתר מיתר הנערות, ולא ביקשה מאומה מהגי, שומר הנשים.
בעוד שיתר הנערות טבלו בכל יום בשמן המור, ומרחו על גופן תמרוקים ובשמים, סרקו את שערן בתסרוקות שונות והתהדרו בלבושן, לא רצתה אסתר להתקשט באבנים יקרות ובתכשיטים זוהרים ולא אכלה ממאכלי המלך, כיון שהם לא היו כשרים. היא אכלה רק זרעונים ושתתה מים.
ביום בו היה על אסתר להתייצב לפני המלך, חשב הגי בליבו: "אם אסתר תעמוד לפני המלך ללא בשמים ותכשיטים הוא בוודאי יהרגני", ולכן תלה על צווארה מרגליות ואבנים יקרות, ללא הסכמתה.
כשראה המלך את אסתר נדהם למראה יופייה. הוא הביט על תמונת ושתי נווכח לדעת שאסתר נאה ממנה בהרבה, בליבו הסכים שהנערה אכן ראויה להיות מלכה במקום ושתי. נטל המלך את כתר המלכות ושם על ראשה. את תמונת ושתי הסיר מעל הקיר, ושם במקומה את תמונת אשתו החדשה, אסתר המלכה.
בנוסף לנערות הנכריות ששרתו אותה, היו עם אסתר בבית המלך, גם שבע נערות יהודיות. כדי שלא תשכח מתי חל יום השבת, קראה להן אסתר בשמות שבעת ימי השבוע. כל יום עמדה אחת מהן לשרתה, וכך ידעה אסתר מתי יגיע יום שבת.
מהיום בו נלקחה אסתר מבית דודה, מרדכי, היה מרדכי מתהלך כל יום בחצר בית הנשים, לדרוש בשלומה וללמד אותה כיצד להתנהג בין גויים וזרים.
סודה של אסתר המלכה
לאחר שנבחרה אסתר למלכה, הזהיר אותה מרדכי שלא תגלה למלך את מוצאה, ולא תספר לאחשורוש שהיא יהודיה, ואכן, אסתר שמעה בקול דודה.
המלך, שאל את אסתר פעמים רבות מאיזה עם היא, אולם אסתר זכרה את הבטחתה למרדכי ולא גילתה למלך דבר.
סודה של אסתר עורר במלך סקרנות רבה. הוא רצה לקנות את לבה, וציוה על עבדיו לשלוח מתנות יקרות לכל מדינות מלכותו. אחשורוש סבר שכאשר אסתר תראה שהוא רוצה להיטיב לבני ארצה, היא תגלה מהיכן היא. אולם כשהוסיפה אסתר לשתוק, כעס המלך אחשורוש ואיים עליה שיאסוף שוב נערות נאות מכל המדינות, ויבחר לו מלכה אחרת במקומה. אולם אסתר האמיצה לא נבהלה ולא חששה שמא תאבד את כתר המלוכה, ולמלך לא גילתה דבר.
בגתן ותרש
בשער ארמונו של המלך אחשורוש ניצבו שני שומרים, בגתן ותרש. כששמע אחשורוש על מרדכי היהודי ועל חכמתו, ציוה להושיבו בשער במקום בגתן ותרש, שומרי הסף. השניים כעסו מאד על אחשורוש שלקח מהם את תפקידם, והחליטו להרעילו.
"אם המלך ימות כשמרדכי היהודי שומר השער, יחשבו כולם שמרדכי בגד בו. שהרי בזמן שאנחנו שמרנו על שערי הארמון המלך חי בשלום ובשלוה. כך, ייענש מרדכי עם כל היהודים, שנואי נפשנו", אמרו בגתן ותרש איש לרעהו.
השניים היו משוכנעים שמרדכי אינו מבין את שפתם, ולכן דיברו בקול. אולם מרדכי, שהיה מחברי הסנהדרין וידע שבעים שפות, הבין את שפתם ומיהר לספר לאסתר על רצונם להמית את המלך. כששמעה זאת אסתר, מיהרה לגלות למלך את מזימתם של בגתן ותרש, בשם מרדכי.
בגתן ותרש, שעתה שימשו כשרי המשקים, הגישו למלך אחשורוש מים לשתיה. המלך ידע את מזימתם וציוה לשפוך את המים לארץ ומיד הבחינו כולם בסם המוות שהיה בתוכם. המלך כעס מאד וציוה לתלותם על עץ.
סיפור הצלתו של המלך בידי מרדכי, נרשם בספר זיכרונותיו של המלך אחשורוש, על מנת שיזכרו לתת לו שכר בבוא העת.
המן האגגי
בכפר קטן בפרס, גר אדם ושמו המן בן המדתא האגגי. עשרה בנים היו לו ובביתו אין כל. דל ואביון היה, וגם כשעמל והתאמץ לא הצליח לפרנס את בני משפחתו. כשגבר הרעב בביתו, עזב המן את מקום מגוריו והלך לחפש פרנסה במקום אחר. בנדודיו, שמע שהצבא מחפש אנשי חיל שילחמו תמורת כסף רב, והחליט להתגייס לצבא.
יחד עם שכירי חרב רבים, יצא המן לקרב. המלחמה היתה קשה מאד, וכשנוכחו שסופם קרב, נסו על נפשם בבהלה. בין הנמלטים היה המן. עייף, רעב ותשוש נדד במדבר השומם. נשמתו כמעט יצאה, כשלפתע פגש ביהודי במדבר. כשראהו היהודי, הציע לו חצי מפת הלחם היבשה שהיתה בתרמילו. וגם מים נתן לו להשיב את נפשו ולהחיות בסבר פנים יפות את רוחו. לאחר שהתאושש המן ורוחו שבה אליו, אמר למצילו היהודי: "אין בידי פרוטה לשלם לך כגמולך הטוב, רק את גופי יכול אני לתת לך. אהיה לך, עבד כל ימי חיי". בדברו את דבריו את דקר את אצבעו, בדם שנזל ממנה טבל קוץ וכתב על גיליון נייר: "אנוכי, המן בן המדתא, מתחייב להיות לך עבד לעולם". את הנייר נתן ליהודי, נפרד ממנו ושב אל גדודו.
בינתיים, הצליחו חיילי גדודו של המן להתגבר על אויביהם ויחד עימם שב אל הצבא ששילם את שכרם. בשמחה הביא המן את הכסף לאשתו ולילדיו, אולם עד מהרה נותרו שוב ללא פרוטה. אמר המן לאשתו: "רואה אני שלא נוכל לחיות כאן בכפר, הבה נעבור למקום אחר, אולי שם ישתפר מזלנו. אולי בעיר הגדולה, שם גרים אנשים רבים, אמצא עבודה ששכרה בצידה ולא נמות כאן ברעב". אשתו הסכימה לעצתו, מיהרו לארוז את מעט חפציהם ויצאו לחפש את מזלם.
בדרך, מצא המן אוצר גדול. בתוך בור התגלו לפניו אוצרות מלכי יהודה ואוצרות בית המקדש. לקח המן את האוצר הגדול אל שושן הבירה, וקנה בית גדול ומפואר, פרדסים וכרמים וכך חיו הוא ובני ביתו בעושר רב. כספו גדל מיום ליום, עד שבכל הארץ דיברו על כך שאין כעושרו של המן.
השמועה על העשיר הגדול שבא לגור בשושן, הגיעה לאזני המלך אחשורוש ומיד הזמין אותו לארמונו ומינה אותו ליועצו, לאחד משבעת הסריסים העומדים ראשונה במלכות.
לאחר שנבחרה אסתר להיות מלכה תחת ושתי, החליט המן להתחנף אליה. אמנם קיווה שהמלך ישא את בתו לאישה, אולם כשראה שאסתר נבחרה למלכה, ידע שכדאי לו להיות טוב ונאמן לפניה, "אם אמצא חן בעיניה תמלא את בקשותי, ואף מהמלך אשיג מה שארצה, מאחר שהמלכה תהיה לטובתי", הרהר המן בלבו והשתדל להיות נעים וחביב כלפי אסתר המלכה.
מרדכי הצדיק
לאחר שבגתן ותרש באו על עונשם ונתלו, לא רצה המלך בשני שומרי ראש. "שני שומרים עלולים לתכנן שוב כיצד להרגני", חשב המלך והחליט שטוב יותר למנות איש אחד בלבד לשומר ראשו, איש נאמן שלעולם לא יבגוד בו. הוא מינה את המן בן המדתא לשמש כשומר ראשו.
אחשורוש קידם את המןאלילו.
מרדכי היהודי היה היחיד שלא השתחווה להמן ולא כרע ברך לפניו. ובשעה שכולם השתחוו לפניו, הוא עמד לפני המן באומץ. בכל שושן נודע אודות היהודי המזלזל בכבודו של המן החשוב, וכולם התפלאו על אומץ ליבו.
"כיצד מעז אתה לעבור על מצוות המלך שציוה להשתחוות להמן? האינך פוחד מעונש?" שאלו עבדי המלך את מרדכי, והוא השיב להם: "מי הוא המן שאשתחווה לפניו? אדם ככולנו הוא, ובמה יתפאר עלינו? לא אעשה זאת. רק לפני הבורא הגדול, הגיבור והנורא אכרע ואשתחווה".
הוסיפו עבדי המלך לשאול אותו: "הרי גם אבותיך יעקב ובניו כופפו את קומתם לפני עשיו?"
ענה להם מרדכי: "יעקב ובניו והשתחוו לעשיו לפני לידת בנימין, שאני מזרעו. כשם שבנימין לא השתחווה לאיש, כך אני לא אשתחווה לאיש", אמר מרדכי בעוז ובהחלטה נחושה.
כשראה המן שמרדכי לא משתחווה לו, גדל כעסו מאד והוא חשב זמן רב כיצד לשבור את עקשנותו של מרדכי ולנקום בו על השפלתו.
גורלות מענפי עצים
כשגבר כעסו של המן, רצה להשמיד ולהרוג את כל היהודים. וביקש מהסופר שלו: "הבא לי גזרי עץ ואעשה מהם גורלות, לדעת איזהו היום המתאים ביותר להרוג בו את מרדכי היהודי ואת כל עמו". באותה שעה יצאה רוח הקודש ואמרה: "רשע בן רשע! לא על בני ישראל יעלה הגורל, כי אם עליך, ולהם יהיו רווח והצלה".
לקח המן ענף מעץ הארז, ועשה ממנו גזרי עצים קטנים כדי לדעת באיזה יום מימות השבוע כדאי לו להרוג את בני ישראל.
העביר המן מול עיניו את כל חודשי השנה, ובדק באיזה חודש כדאי לו להשמיד את היהודים, אך כל החודשים היו נראים לו כבלתי מתאימים.
"מה דעתך להרוג אותם בחודש אדר?" שאל המן את סופרו והוסיף: "זהו החודש המתאים והמוצלח ביותר. כפי שהדגים, שהם מזלו של חודש זה, נתפסים בקלות ומתים, כך אשמיד בחודש זה את בני ישראל מתחת פני השמים".
שמע הבורא את התפארותו של המן הרשע ואמר: "רשע, שמח אתה בטרם עת. האינך יודע שאמנם הדגים נבלעים בקלות, אך לפעמים הם גם בולעים במהירות. בני ישראל לא יפלו בידך, אלא אתה תיפול בידם".
המן הרשע מקטרג על בני ישראל
המן ידע שעליו לקבל את רשותו של המלך כדי להרוג את היהודים. הוא הלך אל אחשורוש ופנה אליו בלשון אדיבה ומנומסת:
"אדוני רב החסד. הסתובבתי בכל מדינות מלכותך כדי לראות האם כל בני עמך נאמנים לך. בכל מקום ראיתי, שאלתי וחקרתי כיצד עובדים למענך וכיצד משרתים אותך כולם, והנה ראיתי שאין מלך אדיר כמוך. כל יושבי מאה עשרים ושבע מדינות מלכותך נאמנים לך ועובדים אותך באהבה. חוץ מעם אחד, מפוזר ומפורד בין העמים, אשר לא התערב בגויים, דתיהם שונות מכל עם ומעשיהם משונים וחסרי הגיון, כוונתי לעם ישראל. לא כדאי לך, אדוני המלך, להחזיקם בארצך".
ענה לו אחשורוש: "גם אם נכונים דבריך, מדוע יפריע לי הדבר אם הם שונים מכל העמים האחרים? כל עוד נאמנים הם לי ושומרים את חוקי, מה לי ולדתם?"
"אדוני המלך", אמר המן, "אם היו היהודים מקיימים את חוקיך, לא הייתי מספר לך עליהם, אך הם גאים ומשתדלים להתחמק מכל עבודה, וכל פעם יש להם סיבה אחרת לבטלה. כל היום הם בטלים ממלאכה בטענה שיש להם שבת או חג".
דברי המן נכנסו אט אט ללב המלך, והוא שאל בסקרנות: "אם אמנם בטלים הם ממלאכה, מה מעשיהם כל היום?"
ענה לו המן: "את רוב שעות היום הם מבלים בבטלה. בשעה הראשונה של היום הם קוראים קריאת שמע. בשעה השנייה מתפללים אל אלוקיהם. בשלישית, סועדים פת שחרית. ברביעית, מברכים ברכת המזון ומודים לאלוקיהם על מה שאכלו. לעבודתם הם יוצאים רק בשעה החמישית ולאחר זמן קצר כבר הם ממהרים לשוב, שכן בשעה השביעית יוצאות נשותיהם לקראתם ומפצירות בהם לטעום מהתבשילים אשר בשלו להם. עד מהרה יורד הערב מבלי שעשו מאומה.
ביום השביעי של השבוע הם שובתים מכל עבודה, הם מתאספים בבתי כנסת, מתפללים לאלוקיהם, קוראים מתוך דברי הנביאים שלהם ומקללים את מלכנו ושרינו קללות נמרצות.
פעם בחודש חוגגים היהודים ראש חודש.
פעם בשנה, בחודש ניסן, הם מבערים את כל החמץ וחוגגים שמונת ימי חג, שבהם הם קוראים בספר התורה שלהם ומבקשים מאלוקיהם: 'כשם שאנחנו מבערים את החמץ, כך תבער ותשמיד את המלכות הרעה, ותושיע אותנו מיד המלך הטיפש אחשורוש'.
בחודש סיוון הם חוגגים שוב, מתפללים וקוראים בספר התורה שלהם קללות עלינו, לאחר מכן מפזרים על גג בית הכנסת שושנים ותפוחים ומלקטים אותם לאות ולסימן שכך יאסוף אותם ה' אלוקיהם מבין הגויים ויביאם לארצם.
היום הראשון בחודש תשרי הוא ראש השנה שלהם. ביום זה מתאספים בני העם המוזר הזה בבתי הכנסת, קוראים בתורה, תוקעים בשופר ואומרים: 'ביום הזה יעלה זיכרוננו לפני ריבון העולמים לטובה, ותעמוד לנו זכות אבות. ויזכרו כל אויבינו וכל שונאינו לרעה לפני ה".
בתשיעי לחודש תשרי, מתענגים הם במאכל ובמשתה, וביום העשירי מתענים כולם. גברים, נשים וילדים צמים יום תמים. הם אינם מרחמים אף על ילדיהם הקטנים ומונעים מפיהם אוכל ומשקה ביום זה שנקרא אצלם 'יום כיפור'. כל היום הם נמצאים בבתי הכנסת ומקללים את שמך מלכנו ואת שם עבדיך. בקול תחנונים מבקשים מאלוקיהם שיכפר להם על עוונותיהם וישמיד את המלך הטיפש מהעולם.
כעבור ימים מעטים יש להם חג חדש, חג הסוכות. לפני החג הם כורתים את ענפי העצים שלנו, וקוטפים לולבים ואתרוגים, ערבות והדסים לכבוד חגם. גם בימים אלו מדברים הם רע עלינו ומבקשים מאלוקיהם את רעתנו.
פעם בשבע שנים בני עם זה אינם עובדים את האדמה, ופעם בחמישים שנה משחררים הם את עבדיהם ומפקירים את שדותיהם. כל אותה שנה הם אינם עושים מאומה, רק חוגגים כל היום.
לא כדאי למלך להחזיקם בארצו, כיון שרק נזק הם מביאים תמיד. הם מפתים אותנו למכור להם כל מה שהם זקוקים לו, וכאשר אנחנו רוצים לקנות מהם, חנויותיהם סגורות בטענה שיום חג או שבת הוא בשבילם. אם תשמע לי, אדוני המלך, צווה להרוג את כל היהודים היושבים במדינות מלכותך, ואת כספם ורכושם הרב תיקח לך".
המן משיג את מבוקשו
אחשורוש שמע את דברי השנאה והרשע של המן על עם ישראל, אולם פחד לעשות את רצונו ולהשמיד את עם ה'. אמר המלך להמן: "מאמין אני לדבריך. אכן, אומה מוזרה הם בני ישראל, וגם אני שונא אותם, אולם ירא אני מפני אלוקיהם הגדול, הגיבור והנורא שאוהב אותם ומעניש קשות את הנוגע בהם לרעה.
האינך זוכר כיצד הביא מכות נוראות על המצרים, ולאחר מכן הוציא את עמו ממצרים ביד חזקה והעביר אותם ביבשה בתוך ים סוף. שש מאות אלף גיבורי חיל טיבע אלוקי ישראל בים סוף כעונש על שהרעו לעמו.
האם לא שמעת כיצד נלחם אלוקי ישראל יחד עם כוכבי השמים בסיסרא שר הצבא הגיבור. איש לא גבר על סיסרא עד שנתן אותו ה' ביד אישה כעונש על שהציק לעם ישראל. ביד יעל הומת הגיבור ולעם ישראל היתה תשועה. בכל עת שומר אלוקי ישראל על עמו ומעניש את אויביהם, מה לנו ולהם? הבה נניח להם וייטב לנו", יעץ המלך.
המן לא נרתע ולא התייאש. בביטחון ובאומץ הוסיף ואמר: "אל תפחד מאלוקי ישראל. בני ישראל הכעיסוהו במעשים רעים והוא בוודאי כועס עליהם וייתן אותם בידך ברצון".
שאלו המלך: "האם אין בהם צדיקים שבזכותם יסלח האלוקים לכל העם?" השיב לו המן: "לא! כולם רשעים, אלוקיהם שונא אותם ולא יגע לרעה במי שיהרוג אותם".
המלך עדיין חשש ושאל: "יהודים רבים מתגוררים בארצי, ואם אהרגם יפחתו משלמי המיסים לאוצר המלוכה". גם לזאת היתה תשובה בפי המן הרשע: "היהודים אינם משלמים מיסים, הן סיפרתי לך המלך, עד כמה עצלים הם, חוגגים כל יום ואינם עושים מאומה".
הוסיף המן ואמר למלך: "אם רצונך בהוכחה נוספת לחוסר נאמנותם של היהודים אליך, קרא נא לאחד מהיהודים והגש לפניו שתי כוסות יין. לתוך אחת הפל זבוב, ומהשנייה תלגום מעט. כשתציע ליהודי את אחת משתי הכוסות, ללא ספק יעדיף לשתות מהכוס שלתוכה נפל הזבוב מאשר מהכוס שלגמת".
דבריו האחרונים של המן העלו את חמתו של אחשורוש, והוא קרא בכעס: "האם עד כדי כך מאוס אני בעיניהם?" ומיד ציוה לקרוא לחכמיו ולשאול אותם אם דעתם כדעת המן.
כששמעו חכמי המלך על תכניתו של המן להשמיד את היהודים, אמרו למלך בבהלה: "אדוננו המלך! הישמר לך לא לעשות זאת לעולם. אם יכלו בני ישראל מהעולם הוא יחרב מיד. אפילו שעה אחת לא יחזיק העולם מעמד ללא בני ישראל. שהרי העולם נברא רק למען עם ה'. ללא בני ישראל בעולם, לא היו השמש, הירח והכוכבים מאירים, לא היו טל ומטר יורדים והאדמה לא היתה נותנת את יבולה.
אולם גם דברי החכמים לא הניאו את המן מהחלטתו וגם אותם הצליח המן לשכנע: "אמנם לפנים רב היה כוחו של אלוקי ישראל, אולם עתה זקן הוא ולא יצליח להצילם. האינכם יודעים כיצד נכנס נבוכדנאצר מלך בבל לירושלים ושרף את מקדשו של האלוקים? את עם ישראל הרג, עינה ולקח בשבי, ואלוקיהם עמד מנגד ולא עשה דבר". כאשר שמעו זאת המלך והחכמים, לא היה מענה בפיהם והסכימו לעצתו לאבד את היהודים.
איגרות המלך והמן
לאחר שאחשורוש הסכים לסייע בהשמדת עם ישראל, כתב איגרות לכל יושבי ממלכתו:
"אני, המלך אחשורוש, והמן החלטנו לאבד את כל היהודים מהארץ. ביום שלושה עשר לחודש אדר, הריני מצווה לכל העם להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים, ואת רכושם וכספם הרב נחלק בינינו".
גם המן כתב איגרת אל כל הממלכות אשר תחת שלטון אחשורוש, ובה הפקודה להשמיד את היהודים בשלושה עשר בחודש אדר.
שתי איגרות המלך והמן, החתומות בטבעת המלך, ניתנו ביד הרצים שיעבירום אל כל מדינות המלך אחשורוש. עתה ישב המן וחיכה בקוצר רוח להתגשמות חלומו: השמדת עם ישראל.
אגרות אחשורוש והמן הגיעו לכל מדינות מלכות אחשורוש, שונאי ישראל החלו להציק ליהודים עוד בטרם הגיע יום השלושה עשר בחודש אדר, הזמן בו ניתנה הרשות להרגם. הם לא הסכימו להעסיק יהודים, ואף לא שילמו להם שכר על עבודתם, שהרי היהודים עתידים למות בעוד זמן קצר. יהודים רבים נותרו ללא פרנסה והגיעו עד פת לחם. הגויים לעגו להם והזכירו להם את ימיהם הספורים עלי אדמות. אבל גדול, בכי וצער היו בכל בתי היהודים.
המלך והמן במשתה היין
בזמן שהרצים יצאו למסור את האיגרות בכל מדינות אחשורוש, ישבו המלך והמן לשתות במשתה היין.
במשתה, ביקש המן מאחשורוש לקנות את כל היהודים ולעשות בהם כחפצו. הוא אף היה מוכן לשלם שישים ריבוא כסף לאוצר המלך עבור בני ישראל, והציע למלך: "למרות שאיני יודע כמה יהודים יש במדינותיך, אתן לך כסף רב כמספר בני ישראל בצאתם ממצרים. עבור כל אחד מהם אתן לך מחצית השקל, כפי שבני ישראל נתנו לבית המקדש בכל שנה ושנה. סך הכל אשקול לידך עשרת אלפים כיכר כסף והיהודים יהיו שלי".
אחשורוש לא הסכים להצעה ואמר: "בני ישראל הם פיקדון בידי ואני אחראי עליהם כל עוד הם בארצי, ואיני רשאי למוכרם לך. מה אעשה כשאלוקיהם יתבע אותם ממני? מה אומר לו ובמה אצטדק? הצעה אחרת לי אליך, הבה נפיל גורלות בינינו על העם ועל הכסף. אם יעלה העם בגורלי, לא אמכרם לך, אולם אם הכסף יעלה בגורלי, אסכים למוכרם ולמסרם בידך, ותוכל לעשות בהם ככל אשר יעלה על דעתך".
המן הסכים להצעתו של המלך, השניים הפילו גורל, ואחשורוש העלה בגורל את המילה "כסף". כך נגזר על עם ישראל להימכר להמן הרשע.
ילדי ישראל והמן
כשחזר המן לביתו מארמון המלוכה, ראה את מרדכי היהודי הולך מאחורי שלושה ילדים קטנים שחזרו מבית הספר. רץ המן בסקרנות אחרי מרדכי לשמוע מה יאמר לילדים.
"מה למדת היום בבית הספר?" שאל מרדכי את הראשון. ענה לו הילד: "היום למדנו את פירוש הפסוק 'אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא'". "ומה למדת אתה?" שאל מרדכי את הילד השני. "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עימנו א-ל", ענה הילד. "ואתה ילדי, מה למדת היום?" שאל מרדכי את הילד השלישי שהשיב לו: "ועד זקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבול, אני עשיתי, ואני אשא ואני אסבול ואמלט".
תשובות הילדים מצאו חן בעיני מרדכי היהודי ושימחו את ליבו. המן השתוקק לדעת מה היו תשובות הילדים, שלכן פני מרדכי מאירות.
"מה אמרו לך תינוקות אלו?" שאל המן את מרדכי.
ענה לו מרדכי בעוז רוח: "ילדים אלו ניחמו אותי ושימחו את ליבי עד מאד. הם אמרו לי שלא אפחד מהגזירה הנוראה שנגזרה עלינו, עצת הרשעים לא תקום כי איתנו אלוקינו הגדול והרחום, למרות שאנחנו בגלות וסבל תמידי מנת חלקנו, לא יעזוב אותנו ה' אלוקינו ויצילנו מיד רשעים כמוך".
לשמע הדברים, התמלא המן כעס רב וחשב בליבו: "כיון שהילדים שימחו את לב אויבי, אנקום בהם תחילה, והם יהיו הראשונים שימותו בבוא היום".
שמח וטוב לב המשיך המן לביתו כדי לספר לבני משפחתו ולאוהביו על הצלחתו הגדולה אצל המלך, חשב המן בליבו: "חכם אני מכל אבותי, ואין עצה טובה כעצתי להשמיד את כל היהודים. לא עשיתי כפרעה מלך מצרים, שציוה להשליך את כל הבנים ליאור ולא ידע שהילדות שנותרו בחיים, נישאו וילדו בנים ובנות ושוב נותר עם ישראל בעולם. אולם אני קיבלתי רשות מהמלך להשמיד את כולם: גברים, נשים וילדים. הפעם לא יישאר זכר משנואי נפשי".
מרדכי מכין את העם לתשובה
מרדכי לבש שק ואפר, אסף את היהודים ואמר להם: "בני היקרים, גזירה נוראה מרחפת על ראשנו. המלך והמן רוצים להשמידנו ולא להותיר מאיתנו זכר. עכשיו אנחנו בגלות, ואין לנו מלך שיושיע אותנו ולא נביא שיבקש רחמים עלינו. נותרנו כצאן ללא רועה וכאוניה השטה לבדה בלב ים ללא קברניט. אין לנו לאן לברוח כיון שהגזירה היא על כל היהודים היושבים בכל מדינות המלך אחשורוש. רק אבינו שבשמים נותר לנו, עלינו להתפלל, לבקש ולהתחנן לפניו שירחם עלינו ויסיר את רוע הגזירה מעלינו".
כששמעו העם את דברי מרדכי, נבהלו מאד ופחד גדול נפל עליהם. "מה נעשה?" זעקו בבכי.
אמר להם מרדכי: "הוציאו את ארון הקודש אל רחובות שושן הבירה ונקרא בספר התורה, במקום שכתוב בו: 'בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה… ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו. כי א-ל רחום ה' אלוקיך… ולא ישכח את ברית אבותיך'.
הקדוש ברוך הוא הזהיר אותנו ללכת בדרכיו ולשמור את מצוותיו, ואם לא נעשה כך, רע ומר יהיה גורלנו. אנחנו לא שמענו בקולו, ולמרות זאת, הקדוש ברוך הוא ממתין לנו שנשוב בתשובה. א-ל רחום וחנון הוא, ואם נשוב בלב שלם בוודאי יקבל אותנו.
היודעים אתם מה אירע לאנשי נינוה? הקדוש ברוך הוא גזר עליהם גזירת מוות מפני חטאיהם, ושלח אליהם את יונה הנביא שהזהירם: 'עוד מעט ונינוה נהפכת'. אנשי נינוה נבהלו מאד. המלך קם מכיסאו, הסיר את כתר המלכות מראשו, התכסה בשק, שם אפר על בגדיו והכריז על צום בכל ארצו. 'אדם ובהמה אל יטעמו מאומה', פקד, וכל עמו צמו, צעקו אל ה' ושבו בתשובה בכל ליבם, החזירו את גזילותיהם וביקשו סליחה ומחילה. וכשראה ה' את מעשיהם ושמע את תפילתם, ביטל מעליהם את רוע הגזירה.
אם ננהג כאנשי נינוה, נשוב בתשובה, נכריז על צום ונתחנן לפני ה', הוא ישמע אותנו, יסלח לנו, ירחם עלינו ויבטל את הגזירה הרעה".
מרדכי ואסתר מדברים ביניהם על ידי שליחים
אסתר לא ידעה על גזירת אחשורוש והמן, והתפלאה לשמוע מפי נערותיה שמרדכי דודה מתהלך לפני חצר המלך בלבוש שק. מיד שלחה את התך, אחד ממשרתיה, לשאול את מרדכי מה הסיבה למעשיו, ושלחה לו בגדים להחלפה, לאחר שיסיר את שקו מעליו.
מרדכי סירב להסיר את שקו מעליו, ואמר להתך: "בני ישראל בצרה ואני אלבש בגדי מלכות? לא אסיר שקי מעלי עד אשר ירחם הבורא על בניו ויעשה להם ניסים. עתה, לך אל אסתר וספר לה על הגזירה הנוראה שנגזרה על עמנו, ובקש ממנה ללכת אל המלך להתחנן לפניו שיבטל את הגזירה".
התך מילא את שליחותו וסיפר לאסתר את דברי מרדכי. לשמע האסון הנורא המרחף על עמה, נחרדה המלכה ואמרה: "אמנם צרה גדולה באה על עמנו, אולם איני יכולה למלא את דרישתו ממני.
אמור למרדכי בשמי: עד כה עשיתי כל מה שדרשת ממני, ולא סיפרתי למלך על מוצאי. כיצד אגיד לו עתה שמזרע היהודים אני? עוד אמור למרדכי שהמלך ציוה שאיש לא יתייצב לפניו אם לא קיבל רשות מהמן. המן צריך לקרוא לי, ורק אז מותר לי לבוא אל המלך, ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום".
בלכתו אל מרדכי בשליחות אסתר, הבחין בו המן הרשע, אשר ידע לאן הוא הולך, ניגש אליו בכעס, בעט בו בחוזקה והרגו. אמר הקדוש ברוך הוא: "כיון שהרג הרשע את שליחם של מרדכי ואסתר, אשלח את מלאכי מיכאל וגבריאל אשר יהיו שליחיהם ויעשו כל מה שיאמרו".
הגיעו שני המלאכים למרדכי ואמרו לו את דברי אסתר. שלחם מרדכי חזרה אליה ואמר לה: "דעי לך אסתר, שנבחרת למלכה רק כדי להציל את עמך. אם תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמדו ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו.
מדוע את פוחדת מרשע זה? החזק הוא מעמלק שנלחם בישראל והפסיד? או שמא חזק הוא משלושים ואחד המלכים שהתאספו להלחם בישראל ויהושע הכם מכה ניצחת? החזק הוא מסיסרא, אשר לא היה גיבור כמוהו בכל הארץ, וה' נתנו ביד אישה? שמא חזק הוא מגלית הפלשתי הענק, שדוד מלך ישראל הסיר את ראשו מעליו? אל תפחדי. חזקי ואמצי ואלוקי ישראל יהיה בעזרך.
אם אינך רוצה לעזור לעמך הנתון בצרה, דעי לך שלא תימלטי מעונש אם יקרה להם אסון. בבוא יומך לעמוד לפני בית דין של מעלה, ישאלו אותך מדוע לא עזרת לעמך. מה תעני להם?
מבקש אני ממך לאזור אומץ וללכת אל המלך לבקש על עמך, וה' שומע תפילה יהיה בעזרך ויצילך מכל רע".
שמעה אסתר את דברי מרדכי, ושלחה את השליחים חזרה להגיד לו: "מסכימה אני למלא בקשתך, אלך אל המלך ולא אחוס על חיי. טוב לי להיהרג בעולם הזה ולא לאבד את חלקי בעולם הבא. רק דבר אחד מבקשת אני ממך: אסוף את כל יהודי שושן הבירה, צומו עלי שלושה ימים ושלושה לילות ואף אני ונערותי נצום. לאחר מכן, אבוא אל המלך, וכאשר אבדתי, אבדתי".
הסכים מרדכי לדבריה ושלח שליחים לאסוף את כל העם.
תפילת העם לביטול הגזירה
מרדכי, מנהיג העם, הכריז על שלושת ימי צום ותפילה. וכינס בלילה הראשון של פסח את כל היהודים שבשושן לעצרת תפילה ותשובה.
שנים עשר אלף כהנים עמדו לפני העם, בימינם החזיקו שופרות, ובשמאלם ספרי תורה, ובבכי גדול התחננו לפני ה': "אלוקינו ואלוקי אבותינו, באם תשמיד אותנו, מי יקרא בתורה אשר נתת לנו? מי יזכור את שמך? אף השמש והירח יחשיכו אורם ולא יאירו לעולם, כיון שנבראו רק למען עם ישראל".
תפילת הילדים
מרדכי ידע כי ילדי ישראל טהורים הם, ללא חטא וללא מעשה רע, ותפילתם תעלה לשמים ותגיע עד כסא הכבוד. משום כך אסף את כל התינוקות של בית רבן אל בית הכנסת.
הילדים הביטו במרדכי בעיניים תמימות, והוא שאלם: "ילדים יקרים, שאלה לי אליכם. האם נמצאים אנו בארץ אבותינו?" "לא, איננו נמצאים בארצנו. בארץ נוכריה אנו גרים", השיבו הילדים בקול רם.
"האם הגויים רודפים אתכם ומציקים לכם?" הוסיף מרדכי לשאול, והילדים ענו לו פה אחד: "כן, ילדי הגויים רודפים אחרינו תמיד, זורקים עלינו אבנים, צוחקים ומציקים לנו ללא הרף".
לתשובה זו חיכה מרדכי ומיד הוסיף ושאל: "היודעים אתם מדוע איננו יושבים בארצנו הקדושה ומדוע עושים לנו הגויים צרות?"
"כן, מפני שחטאנו, הגלה אותנו הקדוש ברוך הוא מארצנו, ונתן אותנו ביד זרים המציקים לנו".
"צודקים אתם, אכן חטאנו לאלוקינו והוא כועס עלינו ומעניש אותנו. אך דעו לכם, שהקדוש ברוך הוא מחכה לתפילתנו. אם נשוב אליו באמת ובתמים ונשמור את מצוותיו, ה' ירחם עלינו, יאסוף אותנו מבין הגויים ויחזיר אותנו לארצנו. הבה נתפלל לה' בכל לבבנו, אולי ירחם עלינו בזכותכם, ילדים טהורים, ויצילנו מיד הגויים".
מרדכי ביקש גם מהילדים הקטנים לצום שלושה ימים ושלושה לילות, ללבוש שק ואפר, ולבכות ולהתחנן אל ה' שיבטל את הגזירה. הילדים הרכים נבהלו מדברי מרדכי ופרצו בבכי קורע לב. שלושה ימים ושלושה לילות התענו, בכו והתפללו הילדים עד שעלתה שוועתם והגיעה עד כסא הכבוד.
נשא מרדכי תפילה בזעקה גדולה ומרה ואמר: "אבינו שבשמים, הרי נשבעת לאבותינו להרבות את זרעם ככוכבי השמים אשר לא יספרו מרוב, ועתה מה יהיה על אותה שבועה? מה תאמר לאבותינו הקדושים, אם נמות כולנו? רחם עלינו ה' אלוקינו, הקשב לתפילת עבדיך וקיים את הבטחתך למשה: 'גם בארץ אויביהם לא אמאס בהם ולא אפר בריתי איתם', הבטחת למשה לאהוב אותנו גם כשאנו בין זרים. אנא, אל תעזבנו בעת צרה. הושיענו והצילנו מיד הגויים".
תפילת אסתר
גם אסתר המלכה צמה שלושה ימים, ולא פסקה להתפלל ולהתחנן אל ה' על נפשה ועל נפש עמה. ביום הרביעי, לבשה אסתר שמלת פאר רקומה בזהב נוצץ, ובגדי מלכות יקרים משובצים באבנים טובות, ועל ראשה שמה כתר מלכות. לפני צאתה אל חצר המלכות, עמדה אסתר בראש מושפל ובלב רועד וקראה אל ה' אלוקיה:
"ה' אלוקי ואלוקי אבותי, אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, אלוקי יעקב ואלוקי בנימין אבי, יודעת אני שנבחרתי למלכה לא מפני מעשי הטובים, אלא כדי להציל את ישראל מיד אויביהם והיום הולכת אני למלא את תפקידי. אנא ה', עזור לי לעשות את המוטל עלי. אם יושמדו בניך מהעולם, מי יאמר לפניך שלוש פעמים ביום: 'קדוש! קדוש! קדוש!'? הבט עלינו וראה מה היה לנו, המלך מכרנו תמורת עשרת אלפים כיכר כסף להמן הרוצה להשמידנו ולהרגנו.
אנא ה', הבט אל דמעותיי. זכור את אברהם אבינו שעמד בעשרת הניסיונות שנסית אותו ורחם עלינו בזכותו. שלושה ימים צמתי כדי להזכירך את שלושת הימים שהלך אברהם כדי לעקוד את בנו על המזבח, ואתה נשבעת לו שזכות העקידה תעמוד לבניו בכל עת שיהיו נתונים בצרה. שלושה ימים לא אכלתי ולא שתיתי כנגד עמך שנחלק לשלושה: לכהן, לוי וישראל. וכולם עמדו לפניך בהר סיני וקראו בקול גדול: 'נעשה ונשמע'. ואם לא די בזכויות אלו כדי להצילנו, הקשב נא לקול מלאכי מרום הזועקים ומתחננים לפניך לרחם עלינו.
א-ל רחום וחנון, רחם עלי בבואי היום אל המלך לבקש רחמים על עמך. שלח נא מלאך רחמים לפני שייתן אותי לחן ולחסד בעיני המלך, כדי שיסכים לקבל אותי ולשמוע את דברי. שמע לי כפי ששמעת לתפילת חנניה, מישאל ועזריה, וכפי שהצלת את דניאל מגוב האריות, תציל גם אותנו מיד מבקשי נפשנו".
אסתר בדרכה אל אחשורוש
שלוש נערות ליוו את אסתר אל המלך, אחת לימינה, אחת לשמאלה והנערה השלישית נשאה את שולי שמלתה המשובצת באבנים יקרות. הבורא השרה את שכינתו עליה והלבישה ברוח הקודש שהוסיפה חן רב לדמותה.
כשהבחינו שומרי חצר המלך באסתר הנאה המתקרבת אל הארמון, השתוממו על עוז רוחה. הם ידעו שהיא לא נקראה אל המלך והתפלאו כיצד אינה חוששת להיכנס ללא רשותו.
חשבו השומרים הרשעים בליבם: "מי ייתן ותמות המלכה בידי המלך על שהעזה לבוא אליו ללא רשותו, ואנו נירש את בגדי הפאר שלה". למראה מבטיהם הנוראים הזדעזעה אסתר ופחד אחז בה.
כשעברה ליד פסלי אחשורוש הסתלקה ממנה רוח הקודש. כשהרגישה אסתר בזאת, קראה אל ה' בפחד: "'א-לי, א-לי, למה עזבתני?' למה השארתני בודדה ככבשה בין שבעים זאבים? הלא יודע אתה שאיני הולכת לטובתי אל המלך, אלא למען עמך ישראל הנתונים בצרה".
תפילתה הזכה של אסתר הגיעה עד כסא הכבוד, ומיד שלח הקדוש ברוך הוא שלושה מלאכים לשמור על אסתר ולחזקה. מלאך אחד הגביה את צווארה כדי שקומתה תהיה גבוהה ומרשימה, והשני משך עליה חוט של חן וחסד. ואמנם, אסתר היתה יפה מאד בעיני כל רואיה.
כשנודע למלך שאסתר בחצר, כעס עליה מאד וחשב בליבו: "מאשתי ושתי ביקשתי לבוא והיא סירבה לבוא, ואילו זו באה גם כאשר לא קראתי לה". הוא הסב את פניו הצידה כדי לא לראות את אסתר נכנסת, אולם באותו רגע הגיע המלאך השלישי וסובב את פני המלך אל מול פני אסתר.
כשראה אחשורוש את אסתר במלוא יופייה והדרה, נשאה חן וחסד לפניו, ליבו התמלא אהבה אליה והוא הושיט לה את שרביט הזהב. מהתרגשות ומחולשה לאחר שלושת ימי צום לא היה בכוחה של אסתר להושיט ידה ולגעת בשרביט. מיד ניגש המלאך מיכאל, לקח את ידה וקרב אותה אל שרביט המלך.
אמר אחשורוש לאסתר: "רואה אני כי בקשה גדולה לך אלי. באם מסרת את נפשך ובאת אלי ללא רשות, והיית אף מוכנה למות ובלבד שתגיעי אלי, אין זאת, כי בדבר גדול הינך חפצה. הגידי דברייך ואעשה ככל יכולתי".
"מה לך אסתר המלכה ומה בקשתך? עד חצי המלכות אתן לך כל שתבקשי. רק אל תבקשי ממני לבנות את בית מקדשם של היהודים, כיון שהבטחתי שלא אבנה לעולם את בית מקדשם של היהודים".
לשמע דברי המלך, חשבה אסתר בליבה: "לא כדאי להזכיר לפניו עכשיו שיהודיה אני. שהרי עתה הזכיר את בית המקדש ובוודאי יכעס מאד אם ידע שאני יהודיה". בקול נכנע היא ביקשה מהמלך לבוא עם המן למשתה שהיא מכינה לכבודם. אחשורוש קיבל את הזמנתה והבטיח לה לבוא עם המן.
אסתר שבה בשמחה אל ארמונה והרהרה: "טוב עשיתי שהזמנתי גם את המן למשתה. בחרתי להזמין אותו מכל השרים, כדי שהמלך יקנא בו ויחשוב שאני מעדיפה אותו על פניו. המלך יכעס על המן ויצווה להרגו וכך תתבטל הגזירה מעל היהודים. הרי כתוב בחוקי פרס ומדי שאם נגזר על אחד מיועצי המלך גזר דין מוות, מתבטלת הגזירה שהוא גזר לפני כן".
המלך והמן במשתה אסתר
בלילה הגיעו המלך והמן אל המשתה אשר ערכה אסתר.
כטוב ליבם בסעודה, הסיר המן את כתרו מעליו והניחו בצד. גם אסתר הסירה את כתרה והניחה אותו ליד כתר המן, ואת הכסא שעליו ישבה קרבה אל כסא המן, כדי להעלות את קנאת המלך. אף כוס יין מזגה והגישה להמן. המלך הביט והתפלא על יחסה של המלכה אל יועצו.
כשהסתיים המשתה, שאל המלך את אסתר מה רצונה. ביקשה ממנו אסתר: "אם על המלך טוב, יבואו המלך והמן גם מחר אל המשתה אשר אעשה". המלך והמן קיבלו בשמחה את הזמנתה של המלכה, ויצאו מארמונה שמחים וטובי לב.
עצת זרש
בדרכו של המן לביתו ממשתה אסתר, היתה רוחו טובה עליו. הוא חשב בלבו: "אין גדול ממני בכל מלכות אחשורוש, וחשוב אני בעיני המלך והמלכה יותר משאר בני האדם. הנה, רק אותי הזמינה המלכה אל המשתה".
בעודו חושב על מזלו הטוב, עבר לידו מרדכי היהודי שגם הפעם, כתמיד, לא השתחווה לפניו אלא הושיט את רגלו לפניו. על הנעל דבוקה היתה פיסת הנייר עליו חתם המן ובו הבטיח להיות עבד ליהודי-מרדכי, שהצילו ממוות במדבר. המן נזכר בזאת וכעס מאד.
המן פרץ לביתו בכעס וקרא לזרש אשתו וליועציו כדי להתייעץ איתם מה לעשות במרדכי היהודי שלועג לו לעיני כל. אמר להם המן: "יודעים אתם שאני החשוב ביותר בחצר המלך אחשורוש. גם המלכה מכבדת אותי מאד והזמינה רק אותי ואת המלך אל המשתה אשר עשתה. גם למחר אני מוזמן אליה. אולם כל זה אינו שווה לי כאשר אני רואה את מרדכי היהודי, היושב בשער המלך ואינו כורע ומשתחווה לי. עוצו לי עצה מה לעשות ביהודי זה".
אמרה לו זרש אשתו: "אם מזרע היהודים הוא מרדכי, לא תוכל לו, כי אלוקיו עימו. אם תרצה להפילו לתוך כבשן אש, ינצל כפי שניצלו מהאש חנניה, מישאל ועזריה. אם תאסור אותו בבית האסורים, יצא משם כפי שיצא יוסף אבי אביו. אם תגרשו אל המדבר, לא יקרה לו דבר, כאבותיו שחיו במדבר ארבעים שנה בשלוה ולא חסר להם מאומה. גם אם תנקר את עיניו לא תוכל לו, שהרי שמשון הגיבור הרג כשהיה עיוור פלשתים רבים יותר משהרג כשראה בשתי עיניו. עליך לתלות אותו על עץ גבוה, כי עדיין אף אחד מבני עמו לא ניצל מעמוד התליה".
עצת זרש מצאה חן בעיני המן והוא אמר: "בחכמה דיברת אשתי, כדבריך אעשה. הבה נלך להכין למרדכי את העץ אשר יתלה עליו".
המן מכין את העץ
יצא המן מביתו לחפש קרשים להכין את עץ התליה. הוא לא רצה ללכת לישון לפני שהעץ, עליו רצה לתלות את שונאו, יהיה מוכן. שלח המן את עבדיו לקרוא לנגרים, לחוטבי עצים ולנפחים שיכינו עבורו את העץ, הבטיח להם שכר רב וסעודה כיד המלך לאחר שמרדכי יתלה על העץ.
"הכינו בשבילי עץ בגובה חמישים אמה", ביקש המן. אך גם לאחר חיפושים ומאמצים רבים לא מצאו בעלי המלאכה עץ כה גבוה.
לפתע נזכר המן בעץ הנמצא בחצר ביתו ואמר לעבדיו: "בני, פרשנדתא, הבא את העץ מחצר ביתנו. קרש זה נותר מהקרשים ששימשו לבניית תיבת נח. עץ זה השאיר אלוקי ישראל למזכרת ועליו נתלה את מרדכי".
מיד ניגשו בעלי המלאכה לעבודתם, כרתו, ניסרו, הקציעו וחיזקו במסמרות ברזל עד שהיה העמוד מוכן. המן הסתכל בהנאה בעמוד התליה, העמיד עצמו לידו ואמר: "מידתי שווה למידת מרדכי. אם הוא מתאים למידות גופי, בוודאי יתאים הוא גם למרדכי היהודי".
באותה שעה יצאה בת קול ממרומים ואמרה: "המן בן המדתא, צדקת. נאה ויאה לך עץ זה. יפה הכנת אותו לעצמך".
לאחר שנשלמה הכנת העץ, חגג המן עם בני משפחתו וידידיו במשך כל הלילה. זרש אשתו ניגנה בכינורה ובניו יצאו במחולות, ושמחתם היתה רבה מאד.
המן וילדי ישראל
המן ראה מחלון חדרו את העץ שהכין למרדכי. רצונו גדל עליו מרגע לרגע לראות את היהודי שנוא נפשו תלוי עליו. בחוסר סבלנות יצא המן לחפש את מרדכי כדי לספר לו על המוות הנורא שתכנן עבורו.
הוא מצא בבית המדרש את מרדכי עם עשרים ושניים אלף ילדים, לבושים שק ואפר, מתפללים, בוכים ומתחננים אל אלוקיהם.
המן ציווה על עבדיו להביא חבלים ולקשור את הילדים בצוואריהם כפי שקושרים כלבים. "הישארו עם הילדים והשגיחו שלא ימלט אחד מהם. מחר אצווה להמיתם ולתלות את מרדכי על העץ", פקד הרשע על עבדיו והלך לדרכו.
כשראו אמהות הילדים שבניהם אינם שבים הביתה, מיהרו לבית המדרש להביא להם לחם ומים כדי להחיות את נפשם. כשראו את ילדיהן הרכים כבולים, החלו לבכות בכי מר והתחננו אל הילדים: "ילדינו היקרים, אכלו ושתו ואל תמותו ברעב". אך הילדים סרבו ואמרו: "נשבעים אנו לא לאכול ולשתות. רצוננו למות ברעב, קדושים וטהורים".
לשמע דברי הילדים הרכים ולמראה סבלם הנורא, בכו מרדכי, האמהות וילדיהן בקול גדול, עד שעלתה שוועתם לשמים.
שמע הקדוש ברוך הוא את קולות הבכי והכאב ושאל את מלאכיו: "מה קול הגדיים והטלאים אשר עולה באזני?"
בא משה לפני ה' ואמר לו: "לא קול גדיים פועים שמעת, אלוקי, כי אם את קול ילדי ישראל הבוכים על מר גורלם שמעת. המן קשר אותם בכבלי ברזל ומחר יוציאם להורג כפי שמובילים גדיים לשחיטה. זהו היום השלישי בו הם צמים ומתפללים אליך".
מיד נכמרו רחמי הקדוש ברוך הוא על עמו ועבר מכסא דין וישב על כסא הרחמים. את אגרת הגזירה קרע לגזרים ואת החותמת שבר לרסיסים. קרא למיכאל המלאך ואמר לו: "רד מהר אל אחשורוש, הפל עליו פחד והסר שינה מעיניו, כי עומד אני להציל את עמי מיד שונאיהם".
ליל נדודים
בלילה ההוא ירד מהשמים המלאך מיכאל, נכנס אל חדרו של אחשורוש, הפילו מעל מיטתו והכהו שלוש מאות שישים וחמש מכות, בעוד מלאכים אחרים עומדים סביב המלך וצועקים: "כפוי טובה שכמוך, שלם טובה למי שעשה עימך חסד".
התעורר המלך בבהלה וחשב: "אולי כועסים עלי עבדי על שלא שילמתי את שכרם או על שלא גמלתי להם טובה על התנהגותם הטובה?" מיד ציוה על עבדיו להביא לפניו את ספר הזיכרונות של מלכי פרס ומדי.
שמשי, בן המן, ראש סופרי המלך, עמד ליד מיטת אחשורוש והקריא את הכתוב בו.
באותה שעה בא המלאך מיכאל ואמר לאחשורוש: "המן בן המדתא רוצה להיות מלך במקומך וחושב כיצד להרגך. הנה לך סימן שדברי נכונים. לפנות בוקר יבוא המן אל ארמונך ויבקש ממך רשות להרוג את האיש שהציל את חייך. אם תשאל אותו מה יעשה באיש אשר המלך חפץ ביקרו, יענה לך: לתת לו לבוש מלכות וסוס אשר רכב עליו המלך, וגם את כתר המלך יבקש. דע לך שהוא חושב שאתה מתכון אליו ואותו אתה רוצה לכבד, ולכן ידרוש לעצמו כבוד מלכים".
המלך התרגש לשמוע את דברי המלאך, ומחשבותיו לא נתנו לו מנוחה. בכל ספר הזיכרונות לא נמצא כתוב שהוא חייב טובה למישהו, כיון שהסופר דילג על העמודים בהם סופר על הצלת המלך בידי מרדכי היהודי שגילה את מזימת בגתן ותרש להרעילו.
כדי שייזכר המלך במרדכי, עשה הקדוש ברוך הוא נס והדברים נקראו מעצמם. לשמע הסיפור נרגע המלך ואמר: "עתה נזכרתי, אכן עשיתי רע כשלא גמלתי טוב למרדכי מצילי, מחר אתן לו שכר על מעשהו הטוב".
המלך היה עייף, עצם את עיניו ונרדם, אך הוא שוב חלם חלום מפחיד. בחלומו עמד מולו המן כשחרבו שלופה. הקיץ המלך בחרדה וציוה על עבדיו: "מהרו אל המן וקראוהו אלי מיד".
באותה שעה בא המן אל המלך כדי לבקש רשות לתלות את מרדכי. כשראוהו עבדי המלך אמרו לו שהמלך רוצה לראותו מיד. חזרו עבדיו וסיפרו לאחשורוש שפגשו את המן בחצר הארמון.
כששמע זאת אחשורוש, מיד נזכר בדברי המלאך מיכאל ובחלום הבלהות שחלם, וחשב בליבו: "לא חלום שווא ראיתי, אכן המן רוצה להרגני ולמלוך במקומי, שאם לא כן מה לו בביתי עוד לפני שהאיר היום?" הוא פנה לעבדיו ואמר: "הכניסו אלי את המן בן המדתא ונשמע מה בפיו".
עצת המן
המן הרשע לא ידע על ליל הנדודים של המלך, ולא חשד במאומה כשאחשורוש פנה אליו ואמר: "אתה ראש יועצי, ורציתי להתייעץ איתך ולשאלך איך אוכל לכבד אדם שרצוני לעשותו חשוב יותר מכל האנשים שבמדינות מלכותי?"
שאלת המלך הפתיעה את המן והוא חשב בליבו: "למי המלך רוצה לעשות יקר וגדולה וכבוד ממני? אני ראש יועציו, אין חשוב כמוני בכל הארץ". בקול בוטח השיב המן: "איש אשר המלך חפץ ביקרו, ילבישוהו בלבוש מלכות, בבגד אשר לבש המלך, וסוס אשר רכב עליו המלך, ועל ראשו יניחו כתר שהיה על ראשו של המלך".
כששמע המלך את דברי המן כעס מאד. כל מה ששמע בלילה, אכן אמת ויציב. למראה פני המלך הכעוסות נבהל המן, אך לא יכול לסגת ולהתחרט, ולכן המשיך ואמר: "אחד מחשובי שרי המלך ילביש את האיש שהמלך רוצה לכבד בבגדים היקרים וירכיבו בחוצות העיר ויקרא לפניו בקול גדול: 'ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו'. כך ידעו כולם כי איש זה חשוב ונכבד בעיני המלך יותר מכל בני עמו".
כששמע זאת המלך, חשב בליבו: "המן מורד במלכות", והחליט להשפילו עד עפר.
אמר אחשורוש להמן: "מהר לך אל בית אוצרותי, הוצא משם בגדי ארגמן מפוארים, בגדים רקומים ומשובצים באבנים יקרות מאירות, הוצא משם את כתרי העשוי זהב, את כובעי ואת השריון שלי, ושני צמידי מרגליות. משם לך אל האורוות שלי קח את סוסי האביר, והבא את כל אלה למרדכי היהודי כי אני רוצה לכבדו".
מפלת המן
אפילו בחלומותיו הגרועים ביותר לא ראה המן את עצמו חולק כבוד כה גדול למרדכי היהודי. לשמע פקודת המלך, חשכו עיניו. כעס ועלבון רב מלאו את ליבו ולא היה ביכולתו לפתוח את פיו מרוב תדהמה.
לאחר שהתאושש מעט ניסה להתחכם ואמר למלך: "רבים האנשים במדינות מלכותך שמרדכי שמם, איני יודע למי בדיוק מתכוון המלך". ענה לו אחשורוש: "למרדכי היהודי אני מתכוון". אמר המן: "רבים הם היהודים הנקראים בשם זה". מיהר המלך להשיב לו: "כוונתי למרדכי היהודי היושב בשער המלך". עדיין ניסה המן להיתמם ואמר: "שערים רבים לארמונו של המלך, איני יודע באיזה שער יושב מרדכי זה".
המלך איבד את סבלנותו וקרא בכעס: "אל תתחכם איתי, לך אל מרדכי היהודי היושב בשער, המוביל מבית הנשים עד בית המלך, ועשה לו ככל אשר ציוויתיך".
אמר המן לאחשורוש בהכנעה: "אל נא אדוני המלך. למה תצווה עלי לכבד את שונאי ואויבי? מוכן אני לתת לו עשרת אלפים כיכר כסף במקום לעשות לו כבוד זה". פנה המלך להמן ואמר: "הצעתך מוצאת חן בעיני. תן למרדכי עשרת אלפים כיכר כסף, וגם אמנה אותו למנהל ארמונך, אולם כל זאת תעשה בנוסף על מה שאמרתי לך לעשות לפני כן".
המן שוב ניסה לומר: "אדוני המלך, אנא אל תכריח אותי לכבד את מרדכי היהודי. עשרה בנים לי בבית, אתן אותם משרתים לפניך, והם ירוצו לפני סוסיך, רק אל תיתן כבוד כה רב לשונאי". אולם אחשורוש לא שינה את דעתו ואמר: "אפילו אם אתה ואשתך, ולא רק בניך, תהיו עבדי, לא אמנע כבוד ממציל חיי".
כאשר ראה המן שהמלך נחוש בדעתו לכבד את מרדכי ניסה להשפיע עליו בדרך אחרת: "אדוני המלך, היודע אתה שמרדכי היהודי עני ואביון? אם רצונך לכבדו, הפקד אותו להיות שר ומושל על אחת מעריך, או על אחת ממדינותיך, וכל העם שתחת שלטונו יכבדוהו מאד". גם הצעה זו מצאה חן בעיני המלך והוא אמר להמן: "טובה עצתך גם הפעם. שר ומושל יהיה מרדכי על כל המדינות, וכל האנשים יכנעו לו וישתחוו לפניו. אולם את מה שאמרתי לך בראשונה לעשות לו, עליך לעשות".
מעשה זה היה כה משפיל עבור המן, עד שהיה מוכן לוותר על הדבר הגדול שהשיג בקשיים מרובים: על השמדת עם ישראל. פנה המן למלך ואמר: "מוכן אני לוותר על רצוני להרוג את היהודים, ישלח נא המלך ביד הרצים פקודה המבטלת את הפקודה הראשונה להרגם בשלושה עשר לחודש אדר. אל תיגע לרעה בעמו, אך אל נא תחלוק לו כבוד כה גדול".
המלך לא רצה לשמוע עוד את המן, ובכעס גדול אמר לו: "גם את הגזירה שגזרתי על היהודים אבטל לכבוד מרדכי, ואתה אל תוסיף לדבר. מהר, קח את הלבוש ואת הסוס ועשה למרדכי היהודי את כל אשר אמרת".
המן יצא אבל וחפוי ראש מארמון המלך, לקח מבית אוצרותיו את בגדי המלכות, הוציא את סוס המלך מתוך האורווה והלך לחפש את מרדכי היהודי. הוא הלך עם שני סריסי המלך, שנשלחו על ידי אחשורוש לבדוק האם המן א50%; MARGIN: 0cm 0cm 6pt" dir=rtl class=MsoNormal>באותה שעה ישב מרדכי היהודי ולימד תורה את ילדי ישראל. כשראה את המן מתקרב עם הסוס חשב שהמן רוצה לרמוס אותו, וקרא אל תלמידיו: "רוצו מהר לפני שהרשע יתקרב וירמוס אותנו בפרסות סוסו".
אך אף אחד מהילדים לא קם ממקומו והם קראו פה אחד: "מורנו ורבינו, לא נפרד ממך ולא נעזוב אותך. נישאר לידך גם אם חיינו בסכנה". מרדכי התעטף בטליתו וחיבק את תלמידיו. באותו רגע התקרב המן אל הרב ותלמידיו ושאלם: "מה אתם עושים כאן?" "לומדים אנו מפי רבנו על מצוות העומר שהיו מקריבים בני ישראל כשבית המקדש היה קיים", ענו הקטנים. "ממה עשוי היה אותו עומר שעליו אתם לומדים? מזהב? מכסף?" הוסיף המן לשאול. והם ענו לו: "לא מכסף ולא מזהב היה העומר. משעורים שצומחות בשדה הוא נעשה, ושויו היה עשר פרוטות בלבד". נאנח המן בצער ואמר: "עשר מעות אלו שלכם ניצחו את עשרת אלפים כיכר כסף שלי שאותם רציתי לתת למלך כדי שירשה לי להרוג אתכם".
לאחר מכן פנה המן אל מרדכי ואמר לו: "קום מאבלך מרדכי והסר את השק מעליך, כי בגדי המלכות שבידי נשלחו אליך מאת המלך אחשורוש". מרדכי לא האמין לדברי המן ואמר לו: "הנח לי, למה תרצה ללעוג לי לפני תלמידי? מדוע תמרר את רגעי חיי האחרונים? הרשה לי ללכת אל ביתי ואחר כך תתלה אותי כפי שרצית לעשות".
השיב לו המן: "האם נראה אני בעיניך כצוחק? דע לך, שהשק והאפר שלך חשובים יותר מעשרת אלפי כיכר הכסף שלי. שמע אלוקיך את תפילתך, וכניסים שעשה לאבותיך, כך עשה גם לך ניסים. זה עתה נשלחתי על ידי המלך להלבישך בלבוש מלכות ולהרכיבך ברחובות העיר, כי חפץ המלך לכבד אותך לעיני כל האנשים אשר במדינות מלכותו".
כבוד ויקר למרדכי היהודי
שאל מרדכי את המן: "כיצד אלבש את בגדי הפאר כאשר כל גופי מלא אפר?" ענה המן: "המתן ואביא בלן שירחץ אותך וימשח את גופך בבשמים, כיאה ללובש בגדי מלכות".
מיד רץ המן וחיפש אדם שירחץ את מרדכי אולם הוא לא מצא, כיון שאסתר המלכה גזרה באותו יום על כל אנשי העיר שלא יעסקו במלאכתם. מחוסר ברירה, נאלץ המן לקחת את מרדכי אל בית המרחץ ולרחוץ אותו מהאפר שדבק בו, לאחר מכן, הלבישו בבגדי הפאר.
כשרצה להניח את כתר המלכות על ראשו, אמר לו מרדכי: "אין זה נאה לשים את כתר המלך על שערותיי הארוכות". אמר לו המן: "חכה ואביא ספר שיספר את שערותיך". מיד רץ המן לחפש ספר אך לא מצא. שכן אסתר אסרה על כל אנשי העיר לעסוק במלאכה באותו יום.
מיהר המן אל ביתו, הביא מספריים והחל לגזוז את שערותיו של מרדכי תוך כדי שהוא נאנח. "מדוע אתה נאנח?" שאלו מרדכי. השיב לו המן בקול מר: "מדוע לא אאנח ולא אבכה על גורלי המר. הרי נכבד אני וחשוב מכל שרי המלך, לא היה דבר שלא יכולתי לעשות, ועתה עומד אני לפניך ועושה מלאכתם של בלן וספר".
מרדכי, שהכיר את המן מהימים בהם היה עני ועלוב, אמר לו בתוכחה: "האומנם תחשוב שאיני יודע מי אתה ומי היה אביך? עשרים ושתיים שנה היה אביך בלן וספר. כלים אלו שהבאת לרחוץ ולספר אותי, הם של אביך".
מחמת הצום הממושך והבכי לא היה בכוחו של מרדכי להרים את רגליו ולעלות על הסוס, והמן נאלץ לכרוע על ברכיו לפני מרדכי, שדרך עליו ועלה על הסוס. בשבתו על הסוס בעט מרדכי בהמן בחוזקה.
מעשה זה פגע בהמן מאד והוא אמר: "מתפלא אני עליך, הרי כתוב בתורתך: 'בנפול אויביך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך', ומדוע מתנקם אתה בי בשעת צרתי?" ענה לו מרדכי: "אמנם כך כתוב בתורתנו הקדושה. לו היית אויבי בלבד לא הייתי שמח, אבל כיון שצורר היהודים אתה חובה עלי לבעוט בך, שכן כתוב בתורתנו: 'ואתה על במותינו תדרוך'!"
"ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו"
המן הוביל את מרדכי היהודי ברחובות שושן הבירה, לעיני אנשים, נשים וטף, והכריז לפניו: "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". עשרים ושבעה אלף נסיכים הילכו לפני מרדכי, ביד ימין החזיקו גביעי זהב ובשמאלם גביעי כסף, וגם הם קראו בקול: "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו".
כשראו בני ישראל את מנהיגם זוכה לכבוד ויקר, יצאו מבתיהם, כשלפידים בוערים בידיהם וקראו בשמחה: "ככה יעשה לאיש אשר מלכו של עולם, בורא שמים וארץ, חפץ ביקרו".
מכל הבתים, מבעד לחלונות ומעל הגגות, הביטו אנשים במרדכי ובהמן המושפל המוביל אותו. גם בת המן, הסתכלה מבעד לחלון ביתם הגבוה, והיתה משוכנעת שאביה רוכב על הסוס ומרדכי מוליכו. היא לקחה דלי מלא במים מלוכלכים ושפכה אותם על ראשו של האוחז ברסן הסוס. רטוב ומלוכלך הרים המן את עיניו כדי לראות מי פגע בו, לתדהמתו ראה את בתו מביטה בו בעיניים מבוהלות. לאחר שנוכחה בתו בטעותה הנוראה, הפילה את עצמה מגג הבית ארצה ומתה.
המן מתאבל בביתו
אבל וחפוי ראש, מלוכלך ורטוב, חזר המן לביתו וסיפר לזרש אשתו ולאוהביו את כל אשר ארע לו. אמרה לו זרש אשתו: "אם מזרע היהודים מרדכי, אשר התחלת לנפול לפניו, לא תוכל לו, כי נפול תיפול. כשאתה מספר על הכבוד הגדול שזכה לו מרדכי היהודי מידך, סימן שהתחילה תשועתו ותשועת עם ישראל, וסופך יהיה רע ומר".
אסתר מבקשת על עמה
בטרם הספיק המן להירגע ולהתאושש לאחר מפלתו הגדולה, הגיעו אליו שליחי אסתר המלכה, ובפיהם הזמנתה אל המשתה שהכינה לכבודו ולכבוד המלך. השליחים לא נתנו להמן שהות להתארגן ולהתנקות כיאה למשתה מכובד, אלא לקחוהו בכח לארמונה של אסתר כשהוא רטוב ומלוכלך.
באמצע המשתה שאל המלך את אסתר: "מה שאלתך ומה בקשתך, אסתר, ואתן לך?" ענתה לו אסתר בתחנונים: "אם מצאתי חן בעיני המלך, תינתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי, כי נמכרנו אני ועמי להשמיד, להרוג ולאבד".
נחרד אחשורוש לשמע דבריה ושאל בכעס: "מי הוא זה ואיזה הוא אשר העז לעשות כן?" נבהלה אסתר למראה פניו הכועסות של המלך והושיטה את אצבעה כלפי המן ואמרה למלך: "אויב עמי הוא האיש אשר רצה למרוד בך, אדוני המלך. האיש אשר ביקש לעצמו את סוסך האביר, את בגדיך ואת כתר מלכותך. איש צר ואויב, המן הרע הזה".
כל חלומותיו וחשדותיו של אחשורוש, קמו לנגד עיניו כששמע את אסתר המלכה מאשימה את המן. כעס כה גדול מילא את ליבו, בהתרגשות גדולה קם ממקומו ויצא אל גינת הביתן כדי להירגע.
באותה שעה שלח ה' את מלאכיו אל גינת ביתן המלך, בדמות עשרת בני המן, אשר קטפו וכרתו את העצים בגן המפואר. המלך נדהם למראה עיניו ושאלם: "מי נתן לכם רשות להרוס את הגן?" השיבו לו המלאכים: "אבינו, המן, שלח אותנו לעקור כל עץ ושתיל מהגן שלך".
אחשורוש לא היה מסוגל לשאת יותר, והוא פרץ בחמה גדולה אל בית אסתר כדי לשפוך את כעסו על המן.
באותה שעה כרע המן לרגלי אסתר וביקש ממנה רחמים על נפשו. כשנכנס המלך, ירד משמים המלאך גבריאל, ודחף את המן אל המיטה שישבה עליה אסתר. המלך חשב שהמן רוצה את אסתר לעצמו, והוא קרא בקול בכעס: "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית אתה רוצה? האם לא די לך במעשיך השפלים?"
סופו של המן
לשמע צעקותיו של המלך נכנס חרבונה, אחד מסריסיו, אל בית המלכה ואמר: "אדוני המלך, לא רק זאת עשה הרשע. הוא אשר הסית את בגתן ותרש להכניס רעל לתוך האוכל שלך, וכשמרדכי הציל אותך ממוות, החל רשע זה לשנוא אותו. בחצר ביתו הכין עץ גבוה ועליו רצה לתלות את מרדכי. ישלח המלך שליחים לראות את העץ בביתו, ויראה שכל דברי הינם נכונים".
מיד יצאו עבדי המלך אל בית המן, וכששבו, סיפרו למלך את שראו: "עץ תליה מוכן ומזומן ניצב בחצר בית המן".
לשמע דבריהם כעס המלך מאד ופקד: "תלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי". עבדי המלך מיהרו אל מרדכי ומסרו בידיו את הוצאתו להורג של המן.
פנה מרדכי אל המן: "המלך ציוה עלי לתלותך על העץ אשר הכנת עבורי". כששמע המן את גזר הדין, בכה והתחנן: "אם נגזר עלי למות, הסר נא את ראשי מעלי בחרב. תן לי למות בכבוד ואל תתלה אותי על העץ כדרך שתולים פושעים מפשוטי העם".
אולם מרדכי לא נעתר לבקשת המן, ותלה אותו על העץ.
לאחר שנתלה המן, נתן המלך למרדכי את בית המן, את רכושו ואת כל אוצרותיו. את הכסף הרב שקיבל, חילק מרדכי לשלושה חלקים: חלק אחד הקדיש להחזקת בתי מדרש ובתי כנסת כדי שירבו לומדי התורה. את החלק השני שמר לבנין בית המקדש, ואת החלק השלישי, לקח לו ולאסתר.
מרדכי מצא חן וחסד בעיני אחשורוש והוא מינה אותו לראש השרים והפקיד את כל אוצרותיו בידו. מרדכי שירת באמונה את המלך, ניהל את כל חשבונותיו והקפיד שכל העמים ישלמו את מיסיהם בזמן.
מאותו זמן לא ידע עוד מרדכי צער ומחסור. אהוב היה על כל עמו ונכבד על כל העמים במדינות מלכות אחשורוש.
ונהפוך הוא
כדי לבטל את גזירת המוות מעל היהודים, שלח אחשורוש אגרות חדשות אל כל מדינות מלכותו. באיגרות אלו ביטל המלך את הגזירה שגזר המן ודרש מהגויים לכבד את היהודים ולא לפגוע בהם לרעה.
יום השלושה עשר באדר, שנקבע ליום השמדת היהודים, ויום הארבעה עשר, הפכו לימי חג ומשתה ליהודים. את הגויים שרצו להרגם למרות גזירת המלך, הרגו היהודים. "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".
כדי שהנס הגדול לא ישכח לעולם, שלחה אסתר המלכה איגרת לחכמי ישראל וביקשה מהם לקבוע את חג הפורים, על שם הפור, הגורל שהפיל המן, כיום טוב לדורות.
חכמי ישראל כתבו את כל אשר אירע במגילה, זו היא "מגלת אסתר" הנקראת בכל שנה ושנה בפורים בשמחה ובהודיה לה' על הנס הגדול שעשה לעמו.