היהדות מדברת בהרחבה על בעיה זו. הבעיה מוכרת, ולמרבה הפלא היא מוכיחה על ערכיות ועל שאיפות נעלות של האדם החש חוסר סיפוק.
אסביר את השקפת היהדות בתחום זה.
חכמינו זכרונם לברכה מסבירים את הנושא באמצעות משל:
אירע שכפרי נשא לאשה בת מלכים, ונסע יחד עמה לכפרו. הכפרי ניחן במזג טוב, הוא מנסה להגשים את מאוויה של אשתו, רוצה שהיא תחוש סיפוק ותהיה מאושרת. אולם כל מאמציו נכשלים! כל הדברים שהם בעיניו חשובים, יקרים ואף טעימים, אין להם ערך כלל בעיני בת-מלכים זו. מאכלי הכפר הפשוטים הם לה לזרא, הביגוד חסר העידון מציק לה, ואף הלך המחשבה וסגנון הדיבור של בני הכפר נראים בעיניה פרימיטיביים, בלתי מעודנים וחסרי טעם. בגעגועים ובדמעות היא נזכרת בימים ששהתה בארמון הוריה, והיא ממאנת להנחם.
הנמשל הוא כל אדם ואדם. בעינינו אנו רואים את החלק החומרי של האדם, את הגידים, את הבשר, את העור ואת העצמות. אולם הללו אינם אלא עטיפה חיצונית. בתוככי כל אדם שוכנת נשמה עדינה, גבוהה, המשתוקקת לחיים עשירים ברוחניות. היא נופחה באדם ע"י ה', בורא האדם. הנשמה עורגת אל המרומים, אל מקור מחצבתה בכסא הכבוד. היא אינה חשה סיפוק מסטייק עסיסי או מרכילות עסיסית. היא כמהה להישגים רוחניים, לקרבת הבורא, לאהבתו, לתפילה מעומק לב ולהארה רוחנית.
ערימות החציר והשמלה הכפרית מדכאות את הנסיכה, ובאותו יחס ארוחות חגיגיות או מכוניות יוקרה מותירות בסופו של דבר את הנשמה – שוממה. היא עורגת למשהו אחר, לסוג שונה של הישגים ועינוגים.
רבים מבני האדם אינם חשים בחֶסר זה. מרוץ החיים אינו מותיר להם פנאי להתבונן בנפשם – פנימה. הקצב, הסחרור, החברה, הרדיפה הבלתי פוסקת – כולם מערפלים את החושים. אולם מצויים אנשים בעלי נפש גבוהה, שלמרות מכשולי החיים, אינם חשים סיפוק במרוץ הבלתי פוסק אחר נהנתנות, מירוץ הגורר את העלאת סף הרגישות והנהנתנות עד אין סוף. הם עורגים לרוחניות. הם מרגישים שהיא חסרה!
לעתים, הם עצמם אינם מצליחים להגדיר את שורש הבעיה. אולם עליהם לדעת שהחיפוש הבלתי פוסק מורה על מעלתם ועל רמתם הרוחנית.