העיסה שאנו מעצבים
מדוע ילד מקסיקני מחבב את טעמו של תבלין הצ'ילי החריף, ואילו ילד יווני בן גילו יירתע מיד כאשר יריח את התבלין החריף? סביר להניח כי התינוק המקסיקני, הטועם לראשונה את הצ'ילי, אף הוא אינו מחבב אותו, אך כאשר הוא נוכח לראות כי כל האנשים שסביבו טועמים ממנו בתיאבון רב, הוא משתכנע לנסות שנית.
בסופו של דבר, לומד הילד לחבב את הטעם כמו יתר בני משפחתו. כשיגדל אף ירגיל את ילדיו להנות מטעמו של התבלין.
כך הם פני הדברים גם בחינוך. ההורים הם המעצבים את "טעמו" של הילד.
הילד הצעיר משול לעיסת בצק. בגיל זה עדיין ניתן לעצב את צורתו. לאחר מכן, באות שנות הבגרות. צורת העיסה שעיצבנו בידיים אוהבות נכנסת לתנור החיים. הילד "נאפה" בתנור היום-יומי המציב את אתגריו, אך הכול במסגרת האישיות שעיצבנו, אנו ההורים, בשנים שעדיין ניתן לעצב בהן נשמות.
האכזבה
גם אנו, כהורים צעירים, הפשלנו שרוולים לקראת מלאכת החינוך.
החלטנו שעם כל האהבה שנעניק לילד ועם כל הרצונות הטובים שבלבנו, ודאי נצליח במשימה. אבל הילד גדל, ואנו שואלים את עצמנו: "למהר למה הוא עושה לנו זאת? כמה חינכנו אותו לא להרביץ, לא לגנוב, לא לשקר ולא להתחצף. מדוע מחמדנו עושה הפוך ממה שחינכנו אותו? היכן הטעות?"
טעות המשכפלת את עצמה עם כל צאצא, אצלנו, ודומה שגם אצל אחרים.
"ילדים קטנים – דאגות קטנות. ילדים גדולים – דאגות גדולות".
מדוע אנו מאוכזבים? מה רצינו מילדינו? שיהיו סבלנים כהלל הזקן! ותרנים כרחל אמנו! תלמידי חכמים כמשה רבינו! בעלי מידות כרבי ישראל מסלנט! שומרי פה כ"חפץ חיים"!
אבי בן השלוש לא כל כך מסתדר עם הגלימה של הלל הזקן. הוא מנסה כל הזמן להתנער ממשהו בלתי נראה.
לאה בת הארבע חשה לחץ מ"כתר הוותרנות" שהונח על ראשה. היא חולמת ללא סיבות ברורות.
שלמה בן החמש, ידיו כבדות מלהחזיק את שני לוחות הברית של משה רבינו, זה חמש שנים ברציפות, ללא מנוחה. קצת קשה לו לכתוב בגלל זה.
חיים בן העשר אינו מבין מדוע כולם כועסים בבית, ורק לו אסור לכעוס. אמנם הוא שמע משהו על רבי ישראל מסלנט, אך הוא מסתפק אם הוא היה כהן גדול בבית המקדש הראשון או השני. לאחרונה, מצא עניין רב בכסיסת ציפורניו, זה גם מכאיב וגם מהנה.
נועה בת השלוש עשרה מתהלכת בהרגשה שאסור להגיד מה שמרגישים. לאחרונה לא רואים את שיניה. ההורים כבר קבעו לה תור ליישור שיניים, שלא תתבייש לגלותן.
מיכאל הוא לא מלאך. לאחרונה הוא הפך לעושה הצרות הביתי, השכונתי, הבית ספרי, החברתי, יוצא דופן ממש.
לצעוד עם הילד
כל אדם הוא עולם מלא של כוחות ושל יכולות, שאיפות ורצונות, נטיות וכשרונות. כל אחד שונה מחברו, כיוון שלכל אחד נועד ממרום תפקיד משלו, השונה משל חברו. התכונות והנסיבות שניתנו לאדם מסוים, הוענקו לו בהתאמה מדויקת לתפקיד שהוא אמור לבצע. לא נוכל למצוא בעולם שני אנשים זהים או שני זוגות הורים המגדלים ילדים זהים בנסיבות זהות. הילד ה'עצל' שהוא ילדנו, מהווה בעבורנו אתגר להתמודדות. התמודדות זו היא העבודה הפרטית שלנו.
הסתכלות זו שומרת על פרספקטיבה נכונה ומזכירה לנו שחינוך פירושו: לצעוד עם הילד בדרכו שלו, להתחשב באופיו המיוחד ולבנות אותו.
נוכל לחיות בשלווה, אם נדע שעלינו לעשות רק כמיטב יכולתנו. זה בעצם מה שנדרש מאתנו כהורים. אין תפקיד ההורים להתעסק בתוצאות, כיוון שהתוצאות אינן בשליטתנו.
הילדים אינם מהווים מדד להצלחתנו כהורים! אנו מגיעים להורות מצויידים ברעיונות, יודעים איזה ילד אנחנו רוצים שיהיה לנו – חרוץ, חברה'מן או כל אופי אחר. לעתים, אנו כה עסוקים בציפייה להגשמת משאלותינו, עד כי איננו רואים בעין פקוחה את הילד שיש לנו. אנו מתעלמים מנטיותיו, ורוצים שיהיה בדיוק כפי שהיינו אנו שואפים להיות. צריך לדעת ולהבין – הילד שלנו אינו אנחנו! נרפה מהצורך לשלוט על התפתחותו ולעצב בעבורו את עתידו. אנו אמורים לצעוד עמו בדרך שלו. אם נתעקש ליצור ממנו אדם שונה ממה שהוא, נשלול ממנו את היכולת להכיר בכוחותיו ולהישען עליהם, והוא לא יוכל להגשים את יכולותיו.
"חנוך לנער על פי דרכו"
הגישה היהודית מדריכה אותנו לראות את הילד כפי טבעו. אנו צריכים לראות בילד אדם עצמאי וייחודי, שיש לכבדו ולאהוב אותו בהתאם לטבעו ולתכונותיו. לא רק לאפשר לו להיות שונה מתוך אילוץ וחוסר ברירה, אלא גם להאמין בו ולהעריך אותו באמת ובתמים כפי מה שהוא. אם נתייחס לילדנו כראוי, נסייע לו להיות מה שהוא מסוגל להיות באמת.
עלינו, כהורים, להבין שהילד אינו קרש קפיצה להצלחה החברתית שלנו. אם אנו מודאגים ממיקום ילדנו בציר ההצלחה, אנו חוטאים למטרה שלשמה קיבלנו את תפקיד ההורות.
בניגוד לתפיסה התחרותית, שבה יש מקום והערכה למצליחנים בלבד, חיינו מהווים דרך ארוכה המאפשרת נפילות וכוללת כישלונות. כל אחד מאיתנו קיבל כלים אחרים, והוא נדד למסלול חיים שונה. אין מקום להשוואה ואין טעם בהשוואות. טעות היא להציב דגם מסוים של הצלחה ולשאוף להיות כמוהו. יתכן בהחלט שאותו אדם ניחן בכלים אחרים ונדרש ממנו לפסוע במסלול שונה. מגוחך להעמיד את שכנתנו ואת ילדיה המחונכים כדגם של הצלחה. יתכן בהחלט שפסגת ההצלחה שלנו שונה משלה.
עיצוב אישיות ולא רק הקניית ידע
במערך החשיבה הכללי התאזרחה מחשבה מעוותת המקשרת את החינוך להקניית ידע. מומחי חינוך למיניהם, שבידיהם מופקדים מאות אלפי ילדים, עסוקים יום וליל בדרכים להקניית ידע.
ואמנם, אם המטרה הניצבת מול עיניהם של אותם אנשי "חינוך" היא הכשרת החניכים להישגיות ולהצלחה בחיים, ייתכן בהחלט שהידע הוא מרכיב חשוב בדרך להצלחה. מבט אמיתי יגלה כי חינוך אמיתי פירושו: עיצוב אישיותו של החניך, הקניית ערכים, הפנמת תכונות נפש מתוקנות ודרכים להתמודדות מול קשיים ואתגרים בחיים. חניך המקבל חינוך המתמקד בידע ולא בתכנים, הופך לאוטומט מהלך, למין מחשב אנציקלופדי מקיף. אולם בכל הקשור לבניין האישיות, למוסר ולערכים, הוא נותר בוסר, גם לאחר שתים עשרה שנות לימוד.
אחת מבעיות החינוך של הדור היא שאמנם קיים רצון לדעה ולקידמה, להשכלה ולשכלול, אך מאחורי כל אלו עומדת גם רדיפת הכבוד, להיות במקום הראשון ולהשיג "קריירה". רק מי שחונך להשתמש בידע שרכש כמנוף לבניין האישיות, ללמוד מכל דבר מוסר השכל, להבין מה טוב ומה רע ולפעול על פי החכמה שרכש, כחכמה מחייבת ולא כידע תאורטי בלבד, הוא זה שיהיה גם בחייו האישיים כעץ שתול על פלגי מים…
המבחן האמיתי של האדם אינו אם הוא יודע היסטוריה, מתמטיקה או גיאוגרפיה, למרות שגם ידע זה חשוב. המבחן האמיתי של האדם הוא האם הוא יודע כיצד ניתן לכבוש את הכעס, כיצד מתגברים על תאוות, איך לא הופכים להיות שחצנים, מתי יש לשתוק ומתי להגיב. החשוב ביותר הוא מה שמרכיב את אישיותו של האדם כאדם. זוהי החכמה הנדרשת לחיים עלי אדמות, זוהי גם החכמה העומדת לו לאדם בכל מצב ובכל זמן, כאשר הוא חי על פיה.
זוהי דרכה של היהדות השואפת לבניית האדם השלם כמטרה, כאשר כל השאר הם רק מכשירים להשגתה.