_x000D_

תרבותה של מצרים היתה המובילה בין תרבויות עמי קדם. המדע והאמנות, השירה והפולחן, הזנות והעבדות, פרחו בה וצברו הישגים מרשימים שהשפיעו על אורחות החיים של המזרח התיכון כולו. גם על אלו של עם ישראל. ברור, שהשפעתם על העבדים העבריים ששהו בה מאתיים ועשר שנים, היתה מוחצת. ללא ספק, היא חדרה עמוק לרקמות הנסתרות ביותר של אישיותם ועיצבה אותם. היכולת לעמוד מול השפעת התרבות השלטת, האמריקניזציה, העוברת עתה על העולם כולו, הינה הוכחה חותכת לכך.

ואילו מעברו השני של המדבר שכנה ארץ כנען, ארץ נאה ומפותחת. ארץ שחוקים לה, מנהגים, משפטים, תרבות, מדע, קדמה… וחוסר מוסר משווע.

עם ישראל שם עתה את פעמיו לעבר ארץ זו. עוד זמן קט יבוא במגע קרוב עם עמיה ועם תרבותה. קיימת סכנה כי ייתקף בשכרון חושים למראה עיניו. ייחשף למנהגי הארץ וייבלע בתרבותה.

באקלים רוחני זה, דרשו מהעם להכריז מלחמת תרבות טוטאלית, שחודה מכוון נגד… לבם שלהם. תבעו מכל בן ישראל לנקות את אורוות נפשו מהפסולת של תרבויות המזרח ששלטו בכל.

"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה – לא תעשו.

כמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה – לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא י"ח, ג'-ד').

במבט לאחור היתה זו משימה קשה. היה עליהם להתחיל לחשוב מחדש במושגים שונים בתכלית. הם חויבו ללמוד לשלוט בחושניות ולכוונה כראוי, לגבור על הפיתוי ולרסנו. היו אלו אימוני נפש מפרכים. מירוץ מכשולים עייף ומייגע על פני מסלול ארוך. מסלול, שאמנם, בסופו של דבר, הצמיח אישיות חדשה, מאוזנת יותר וחדורת שמחה. אולם בניית האלטרנטיבה בלב, בניית האישיות הרוחנית הזאת, היא ללא ספק מהמשימות הקשות שהוצבו אי פעם בפני רוחו של האדם.

השאלה העולה מאליה היא:

האומנם עומדים אנו כאן על פתחה של ההסתגרות התרבותית היהודית המפורסמת, זו אשר כה נוהגים לתקוף אותה? האם זהו הגטו הרוחני הראשון שאליו נדחף עם ישראל בתוקף צו התורה? כלום עלינו לדחות כל מה שיצרה האנושות?

שאלות נוקבות הזוכות להבהרה במדרש הבא:

"כמעשה ארץ מצרים וכנען לא תעשו: יכול לא יבנו בניינים ולא יטעו נטיעות כמותם? תלמוד לומר: ובחוקותיהם לא תלכו – לא אמרתי, אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם. ומה היו עושים? האיש נושא לאיש, והאשה לאשה. האיש נושא אשה ובתה, והאשה נישאת לשניים".

מצד אחד, המדרש מציג את אורח החיים המתירני. מסתבר, שאביריה של המתירנות בדורנו לא חידשו דבר. אולם נגדה ורק נגדה הכריזה התורה מלחמת חורמה. נגדה ורק נגדה השחיזה את המילים החריפות ביותר המצויות באוצר לשונה הנקי ("תועבה"). משום שמתירנות מינית זו הובילה את עמי קדם לאובדן הרגישות המוסרית, לניוון המצפון, לטשטוש מושגים, לערבוב תחומי הטוב והרע, לקהות חושים, לאי התחשבות בזולת. היא שימשה פרוזדור אפל אל חוסר הרחמים, אל האלימות והברוטאליות. הקרבת הילדים באותה תקופה על מזבח המולך מהווה רק דוגמה אחת לשפל המוסרי של הימים ההם.

מצד שני, קובע המדרש בבהירות: "לבנות בניינים כמותם ולנטוע נטיעות כמותם" (שם).

זו איפוא הנוסחה. היצירה האנושית בתחום הטכנולוגיה וההתפתחות המדעית, התורמת לרווחת האדם – מתקבלת בברכה. בתחומים אלו יהיה קיים שיתוף פעולה מלא ויוצר בין עם ישראל לעמי העולם. העולם פתוח כולו בפני העברי, אך הוא יטביע עליו את חותם מוסרו הבריא, המוסר שרכש באותן שנות אימונים במדבר. אכן, בגישה לחיים הוא ידחה את התערובת הזרה ואת ההשפעה התרבותית הנוגדת, אולם הוא יהיה שותף לכל העמים בקידום החומרי של האנושות.

איזון זה הוא ששמר עליו כיחידה לאומית נפרדת בפני עצמה. בעוד שמתרבויות המזרח הגדולות נותרו רק פירמידות וחרסים, עדים אילמים ל"תפארת" העבר, צלח עם ישראל את כל דורות העבר והגיע לדורנו.