הציווי: "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא י"ח, ל'), כוונתו להוראה לעשות משמרת של גדרים ושל הרחקות, מתוך מטרה שלא לעבור בצורה כלשהי באיסורי התורה עצמם: "עשו משמרת למשמרתי".
תפקידו של שומר לעמוד עירני על משמרתו ולעשות כל מאמץ כדי שהרכוש שהוא מופקד עליו, יישמר. ברוח זו נצטווינו להיות דרוכים ועירניים לשלמותן של מצוות הבורא. כל מצוה צריכה להיות יקרה לנו כבבת עינינו. לכן, התחייבנו להציב סייגים וגדרים, שימנעו כל אפשרות של פגיעה במצוה, בזדון או בשגגה.
מכח חיוב זה התקינו חכמינו סייגים רבים ששמרו על רוחניותו של העם.
במשנה הראשונה במסכת 'אבות' אנו מוצאים את דברי 'אנשי הכנסת הגדולה' שאמרו: "עשו סייג לתורה". ואמנם, בתחילת ימי בית המקדש השני קבעו אנשי הכנסת הגדולה תקנות רבות שמטרתן היתה ביצור חומות היהדות. הם צפו למרחקים, וידעו שזוהי הערובה המבטיחה שלא ייפגעו חוקי התורה.
חכמים ידעו, שאם יורשה לאדם להגיע עד גבול ההיתר, ספק רב אם יעלה בידו להימנע מן האיסור. לכן, הם ביקשו להגבילו בעוד מועד, כדי שבכל מקרה הוא לא יפגע באיסור עצמו.
ננקוט דוגמה. אדם הנמנע מלאכול מאכל מסויים, סבור שבאכילת מאכל זה כרוך סיכון חמור, לבטח ינקוט אמצעים לבל ייכשל באכילתו. המאכל ייארז, ועל העטיפה ייכתב באותיות מאירות עיניים: 'חומר מסוכן'.
זו הגישה המתבקשת גם לסייגים. אדם המקפיד על שמירת תקנות חז"ל, מצהיר שהינו מכיר בעובדה שעבירה הינה מעשה מסוכן, ויש לעשות כל השתדלות כדי להתרחק ממנה ולא להיכשל בה.
כל אדם חייב להציב לעצמו גדרים וסייגים בעניינים שהוא עלול להיכשל בהם. זהו הגוון הייחודי של כל אדם, המעיד על מידת יראתו הפרטית.
כל הדוהר על פי התהום, בהסתמכו שברגע האחרון יצליח לבלום, מסכן את עצמו. כדי לעצור מבעוד מועד ולא להסתכן, יש להאט כאשר מתקרבים לאזור הסכנה. על כך צריך בדומה להיות היחס אל המצוות.