_x000D_

בני אהרן, נדב ואביהוא, מתו בעיצומו של אחד הרגעים המרוממים והמסעירים ביותר שידעו בני ישראל. רישומו של המאורע המזעזע נטבע עמוק בתודעת העם לדורותיו. אותו יום היה ראש חודש ניסן. הוא התאריך שבו נחנך המשכן, שזה עתה הושלם והוצב על מכונו. המחנה כולו עטה חג ושמחה לקראת מעמד חנוכת המשכן.

ביום זה הקריב אהרן לראשונה את קרבנותיו ואת קרבנות העם (ויקרא ט, א'-כ"א). עבודת המשכן, על תועלתה הרוחנית, החלה בתום מעשה ההקרבה שבו צפה העם בדומיית קודש, לעת בה נשא אהרן "את ידיו אל העם ויברכם" (שם כ"ב). העם חש בהשפעה המבורכת שהחלה לזרום מהמרכז החדש לחייו הרוחניים.

הפסוקים מתארים את המשכו של המעמד, את כניסתם החגיגית והרצינית של משה ואהרן לאוהל מועד. הם שהו בו והתפללו למרום שישרה אלוקים את שכינתו הגלויה על העם, ושתחודש הברית שנפגמה בעטיו של חטא העגל. כאשר יצאו מהמשכן, שוב נשאו את עיניהם אל העם המכונס מסביב והעניקו לו את ברכתם האלוקית.

ואז באה השעה הגדולה:

"וירא כבוד ה' אל כל העם" (שם, כ"ג).

ממרחק הזמן, המקום ודרגתו הרוחנית הלקויה אין אנו יודעים בדיוק מהו "כבוד ה'". אולם מצאנו במקורות, כי היתה זו נקודת שיא מרוממת של התגלות, שעוררה בנפש האדם רגשות התעלות וגיל, שמקורם בקרבת אלוקים.

ולבסוף, כשיצאה "אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים" (שם, כ"ד), ידעו שנרצה עוונם, כי נפלו המחיצות ושוב נשקו שמים לארץ. אזי פרצה מאליה, ממעמקי מהותם, השירה:

"וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" (שם, כ"ד).

רינת קודש שהזכירה להם את הרגעים המופלאים, כשהיו ליד ים סוף בעת בקיעתו ולמרגלות הר סיני.

חז"ל ראו ביום זה יום כלולות, שהשמחה שורה בו כביום שנבראו שמים וארץ. יום שבו, כביכול, מתקשרים בני ישראל עם אביהם שבשמים בקשר בל יינתק.

ואז, לפתע הלם המוות. הוא פלש בעוצמה לתוך השמחה. בני אהרן מתו לעיני העם כולו. הכול התנפץ בבת אחת. אפלה שררה פתאום, בצהרי היום.

"ויקחו… איש מחתתו… וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם" (שם י', א'-ב').

אין ספק שכוונתם היתה רצויה, שהרי הם קרויים "קרובי" גם לאחר שחטאו. כוונה רצויה זו באה לידי ביטוי בדברי המדרש: "אף הם בשמחתם, כיוון שראו אש חדשה, עמדו להוסיף אהבה על אהבה" (מדרש תורת כהנים).

תחושת ה"יחד" שהושגה קודם לכן, נפגמה. התגלתה נקודת תורפה זעירה, העלולה להתפתח במשך הדורות לעיוות נורא. עיוות היווצרותם של מעמדות "עליונים" הרואים עצמם מכורח תפקידם נעלים מעל המון העם. השלכותיה של הרגשה זו ברורות. על כן הוחנק באיבו הגילוי הזעיר ביותר שלו.

עונשם נועד להיות עונש מרתיע לתועלת העם כולו דווקא ברגע חנוכת המשכן. הם עלו קרבן על מזבח חטאם למען ישמעו וייראו. במותם תרמו לעם את הגדולה בתרומות.

אין ל"מיוחסים" זכויות יתר עקב מעמדם. ההיפך, רום מעלתם דורש מהם ניקיון רוחני מוחלט.